מאפיין מרכזי של הכנסה בסיסית אוניברסלית הוא העובדה שהיא ניתנת ללא תנאים כלל, לאנשים המשתתפים בשוק העבודה לצד אלו שלא, גם אם הם עושים זאת מבחירה. על פי ון-פריס, מראשי הדוברים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית בעשורים האחרונים, בחברת שפע בה הצורך בעבודה פוחת, אנשים העובדים במשרות איכותיות מרוויחים על חשבון אלו שאינם יכולים להשיג עבודה טובה, ולכן מוצדק להעביר חלק מההכנסה שלהם גם לטובת המובטלים מרצון שמוותרים על המאבק בשוק העבודה ומאפשרים לאחרים להשיג יותר. פלפס, זוכה פרס נובל לכלכלה אשר הציע תכנית של סבסוד משכורות, מתנגד בתוקף לעמדה הזו, וטוען כי היא איננה מתאימה לאתוס האמריקאי, בו השותפות האזרחית נגזרת מהשותפות בפרויקט הכלכלי – יצירת שפע גדל והולך.

ון-פריס מבקש לסלול את הדרך הקפיטליסטית לקומוניזם

אחד ממובילי הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית בעשורים האחרונים הוא פיליפ ון-פריס, פילוסוף בלגי העוסק במחשבה ובכלכלה פוליטית ואחד ממייסדי BIEN, הרשת העולמית להכנסה בסיסית (Basic Income Earth Network). במשך למעלה משלושים השנים האחרונות פרסם ון-פריס עשרות מאמרים בנושא הכנסה בסיסית אוניברסלית, בהם הוא פורש בהרחבה את ההצדקות הכלכליות, הפוליטיות והמוסריות של תכנית כזו, ודן באפשרויות יישום שונות שלה. את החזון העקרוני שלו הוא הציג בשנת 1986 במאמר שכותרתו "הדרך הקפיטליסטית לקומוניזם". במאמר זה הוא מנתח את המשבר הפוליטי של השמאל הכלכלי באירופה, וטוען כי הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית מאפשר לפעול בתוך המערכת הכלכלית הקפיטליסטית בה הכלכלה איננה מתוכננת מלמעלה, על מנת להשיג חברה צודקת יותר ושוויון נרחב יותר.

מנקודת המוצא הזו יצא ון-פריס לפעילות ענפה של מחקר ופעילות ציבורית לקידום הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית. הקביעה המשמעותית ביותר של הכנסה בסיסית אוניברסלית היא שראוי להעניק חלק מהתוצר גם לאנשים שאינם שותפים ביצורו דרך שוק העבודה. במאמר מרכזי משנת 1991, ון-פריס מעלה את התהיה המוסרית העיקרית כנגד הכנסה בסיסית אוניברסלית – מה מצדיק מיסוי של אנשים עובדים על מנת לממן אנשים שבוחרים לגלוש בחוף במקום לעבוד?

כפי שראינו במאמרים קודמים, המדיניות של מס הכנסה שלילי נועדה בין היתר להגדיל את התעסוקה, כיוון שהיא פוגעת בתמריצים לצאת לעבוד פחות מקצבאות אבטלה והבטחת הכנסה שמקוזזות במלואן כנגד שכר. אולם, מה קורה כאשר אדם, או אפילו קבוצות שלמות באוכלוסיה, מחליטות שההכנסה הבסיסית מספיקה להם לחלוטין, והם מוותרים על הכנסה נוספת מעבודה? האם ישנה הצדקה מוסרית או כלכלית להמשיך ולשלם את ההכנסה הבסיסית גם לאנשים שכלל אינם משתתפים ותורמים לתוצר הכלכלי?

האם מוסרי שהאנשים העובדים יממנו את הגולשים בים? לואן-פריס ופלפס התשובה.

הכנסה בסיסית קבועה גם למובטלים מרצון?

על פי ון-פריס ישנה הצדקה כזו. בלב הטיעון שלו, עומדת האבחנה לפיה הגישה לשוק העבודה מוגבלת. לטענתו, כפי שראוי למסות את הרווחים של מי שמקבל גישה למשאב טבע ציבורי, כיוון שהוא מקבל את זכות השימוש במשאב כלכלי השייך לכלל החברה, כך ראוי למסות את הרווחים של מי שקיבל גישה לעבודה טובה. כיוון שהמשרות מוגבלות, ובפרט המשרות ה-'טובות', בהן השכר גבוה והעבודה מתגמלת, אלו שזכו למשרה טובה צריכים לפצות את אלו שלא. בעולם בו ישנו שיעור אבטלה גבוה העובדה שישנן משרות מוגבלות גלויה, אך גם כאשר שיעור האבטלה נמוך אך חלק ניכר מהמשרות הן משרות בשכר נמוך, ישנו חלק קטן של האוכלוסייה שנהנה ממשאב ציבורי מוגבל – עבודה בשכר בינוני-גבוה. לאור זאת, ון-פריס טוען שיש להעניק הכנסה בסיסית אוניברסלית, שתחלק באופן הוגן יותר את המשאב הציבורי של העבודה המכניסה הזמינה.

בניגוד ל'מס הכנסה שלילי', שעסק בצורך לקדם את שוק העבודה באמצעות ביטול התמריצים לאבטלה (מילטון פרידמן) או בשילוב מדיניות לעידוד התעסוקה (לפמן וטובין), ון-פריס מציע לראות בעבודה משאב מוגבל, ולחלק באופן שווה יותר את המשאבים הקיימים בהינתן המוגבלות של שוק העבודה. ההצעה של ון-פריס קרובה להצעה של מיד, המבקש להעניק לכל אזרח הכנסה קבועה מהון, פרטי או ציבורי, אך היא שונה ממנה בכך שההכנסה הבסיסית איננה חלוקה של נכסי ההון במשק, אלא של הזכות לעבודה הניתנת רק לחלק מהאוכלוסייה. אם כן החלוקה איננה עוד רק בין בעלי הון לבין פועלים, אלא בין אנשים שזכו לעבודה טובה לבין אנשים שלא זכו לעבודה כזו.

במבט ראשון, העמדה הזו של ון-פריס מצדיקה התערבות רק כלפי מובטלים מכורח או עובדים בשכר נמוך. אלו המנסים לגשת לשוק העבודה אך לא זוכים לקבל חלק הוגן מההכנסה, זכאים לדרוש מאלו המחזיקים במשרות הטובות פיצוי. לכאורה נראה כי הטיעון הזה לא מאפשר לתמוך בהכנסה בסיסית אוניברסלית הניתנת גם למובטלים מרצון, ואיננה כוללת קריטריונים של חיפוש עבודה אקטיבי. אולם, ון-פריס מרחיב את הטיעון ומבקש להעניק הכנסה בסיסית אוניברסלית לכולם, ללא תלות בשותפות בשוק העבודה. לטענתו, מי שמסכים מרצונו לוותר על המאבק על משרה פנויה, מותיר חלק מהעוגה ליתר האנשים. לאור זאת, גם אם הוא מעדיף לא להשתתף בשוק העבודה, הוא תורם לאלו שכן משתתפים על ידי כך שהוא מעניק להם את האפשרות לקבל משרות טובות המשיאות שכר גבוה יותר. לדידו של ון-פריס יש לפצות אותו על ויתור זה.

לקראת עולם עם פחות עבודה

ון-פריס משתמש לאורך המאמר בעיקרון ההפרשיות של ג'ון רולס, על פיו אי-שוויון חברתי-כלכלי יכול להיות מוצדק אם הוא פועל לטובת החלש ביותר בחברה, ומנסה להתוות טיעון ליברלי לתמיכה בהכנסה בסיסית אוניברסלית. רולס היה מחשובי ההוגים הפוליטיים בארה"ב, ובין היתר הוא ביסס הצדקה מוסרית למיסוי וחלוקה מחדש של הכנסה גם תחת הנחות מוצא ליברליות. ון-פריס מראה כי ניתן להשתמש בעקרונות של רולס ולקחת אותם צעד נוסף לכיוון שוויון כלכלי נרחב יותר. על אף השימוש במושגים של רולס, הטיעון של ון-פריס מהדהד את הטיעון של קרל מרקס אודות 'צבא המילואים של המובטלים'. על פי מרקס, בכל רגע נתון ישנם מובטלים רבים המחכים למשרה פנויה, ואלו מאפשרים לבעלי ההון לשמור על שכר נמוך לעובדים, היודעים שהם יוכלו להיות מפוטרים בכל עת וימצא להם מחליף בקלות יתרה. אם קבוצת אוכלוסייה גדולה מחליטה לא לקחת חלק בשוק העבודה, הביקוש לעבודה ירד והמעסיקים יאלצו להעלות את השכר של אלו שכן משתתפים בשוק העבודה.

אם כן, אם בהצעות שראינו עד עתה אחת המטרות הראשיות של בחינת מדיניות כלכלית של הכנסה בסיסית היתה מתן תמריצים ליציאה לעבודה, ון-פריס במפורש טוען שלעיתים תמריצים אלו מוגזמים, ויש מקום לאפשר לאנשים דווקא לצאת משוק העבודה על מנת לאפשר לשכר לעלות. המשמעות הכלכלית היא שעוגת התוצר עשויה להיות קטנה יותר, אך חלק גדול יותר ממנה יועבר מהמעסיקים לעובדים ולאלו שבחרו שלא להשתתף בשוק העבודה. ון-פריס מרחיב את הטיעון, וקובע כי יתכן שהתוצר לא יקטן אלא דווקא יגדל. כל עוד אנשים נאלצים להשתתף בשוק העבודה על מנת להתקיים, הם נאלצים לקבל משרות נחותות בשכר נמוך, ואינם ממצים את פוטנציאל היצירתיות שלהם. דווקא הכנסה בסיסית עשויה להכניס אותם מחדש לשוק העבודה, כיזמים או כעובדים במשרות איכותיות, לאחר שהם התפתחו מקצועית, מה שיגדיל את הפריון של כל עובד. בנוסף, בשנים האחרונות עולה מחדש הטיעון לפיו הטכנולוגיה צפויה להחליף משרות אנושיות, כאשר המחקר המפורסם של פריי ואוסבורן קובע כי ישנה סבירות גבוהה כי כמעט מחצית מהמשרות צפויות להעלם מן העולם. אם אכן זה יהיה המצב, הרי שהתפוקה השולית של כוח עבודה אנושי תרד באופן דרמטי, כך שההשתתפות של האזרחים בכוח העבודה כבר לא תתרום באופן משמעותי לתוצר. על פי הגיון זה עוגת התוצר לא צפויה לקטון כתוצאה מיציאה של אנשים משוק העבודה. לאור זאת, ניתן לטעון כי סביר יהיה לדרוש מברי המזל שזכו במשרה מתגמלת לחלוק חלק מההכנסה שלהם עם אזרחים שבחרו לפרוש משוק העבודה ולא להתחרות בהם.

פלפס מציע לשפר את שוק העבודה באמצעות סבסוד משכורות

ההשלכות הכלכליות והתחזיות לגבי עתיד המערכת הכלכלית הם חשובים, ומחקר רב מתמקד בהם. אולם נראה, שהמחלוקת המרכזית איננה בנוגע לניתוח הכלכלי אלא מצויה בשדה הערכי. מי שהצביע על ההיבטים האלו באופן בהיר הוא אדמונד פלפס, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2006. פלפס החל את דרכו האינטלקטואלית באמהרסט קולג', מכללה פרטית יוקרתית וותיקה במסצ'וסטס, בה לצד כלכלה הוא למד בין היתר פילוסופיה ולימודים קלאסיים. פלפס המשיך בלימודי כלכלה מתקדמים באוניברסיטת ייל, והתפרסם בעיקר בשל הניתוח המעמיק שלו את הקשרים בין אינפלציה ואבטלה, שכלל התייחסות לציפיות של האנשים ביחס לשכר ולמחירים העתידיים. הרקע האינטלקטואלי של פלפס בא לידי ביטוי פעמים רבות, כאשר הוא לא הסתפק הניתוח כלכלי בלבד אלא התייחס גם להיבטים פוליטיים ומוסריים של סוגיות כלכליות.

פלפס הוא אחד מהמתנגדים הבולטים לרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית הניתנת גם למובטלים מרצון, ולעומת זאת הוא מציע לסבסד את שכר העובדים באמצעות תשלום שתעביר הממשלה למעסיקים כנגד כל משרה. בספר שהוציא בשנת 1997, הוא ניתח לעומק את הבעיות בשוק העבודה המודרני, והראה כיצד סבסוד של משרות עשוי לפתח את שוק העבודה ואת הכלכלה בכללותה. לטענתו, סבסוד כזה יתרום הן לצמצום האבטלה עד לרמתה ה"טבעית" (פלפס עצמו פרסם במקביל למילטון פרידמן את התובנה לפיה קיים שיעור מסוים של אבטלה טבעית, שאיננו מהווה בעיה עקרונית בשוק העבודה), והן להעלאת השכר של בעלי ההכנסות הנמוכות. זאת, כיוון שגורם מרכזי לאבטלה הוא הפער בין השכר המינימלי בו מסכים העובד לקבל משרה לבין השכר המקסימלי שמוכן המעסיק לשלם. צמצום של הפער הזה, באמצעות המרה של תכניות הרווחה – המעלות את הכנסתו של העובד על ידי תשלומי העברה – לסבסוד משכורות, המעלה את השכר של העובד בפועל ללא דרישה מן המעסיק להוציא את ההפרש מכיסו, יביא גם לצמצום האבטלה וגם להעלאת השכר בפועל של בעלי השכר הנמוך.

על פי פלפס, ההצעה לסבסוד משכורות נמוכות כוללת יתרונות רבים של הכנסה בסיסית אוניברסלית, בהם הבטחת הכנסה נמוכה מינימלית לכל מי שישתתף בשוק העבודה כתחליף לקצבאות, באופן שאיננו פוגע משמעותית בתמריץ ליציאה לעבודה. יחד עם זאת הצעתו של פלפס מבטלת מתן קצבאות למי שבוחר לא להשתתף בשוק העבודה, דבר המהווה את החיסרון העיקרי של הכנסה בסיסית אוניברסלית לשיטתו, ורק מובטלים המחפשים עבודה ימשיכו לקבל דמי אבטלה על פי התכניות הקיימות.

אתוס אירופאי לעומת אתוס אמריקאי

מלבד ניתוח ההשלכות הכלכליות של התכניות השונות, פלפס מתייחס גם לנורמות החברתיות שעשויות להביא לתמיכה או להסתייגות מתכניות רווחה שונות. הוא מתאר את החברה האירופאית כחברה בה ישנה סולידריות לאומית בסיסית, המאפשרת להציע הצעות ברוח הכנסה בסיסית אוניברסלית כיוון שישנה לכידות חברתית החורגת מהשותפות במערכת הכלכלית. לעומת זאת, הוא מתאר את החברה האמריקאית, ונעזר לשם תיאור זה בהגותו של רולס המצוי בשמאל הכלכלי האמריקאי, כחברה בה השותפות בין הפרטים נועדה למקסם את הרווחים הפרטיים של כל פרט. לטענתו, על מנת להצדיק תכנית רווחה בחברה כזו, הכרחי לדרוש שותפות בפרויקט הכלכלי, כלומר בשוק העבודה. מי שבוחר לא להיות חלק ממערכת הייצור, בחברה בה השותפות מוגדרת כשותפות בייצור, לא יכול לצפות לקבל חלק מהתוצר. גם אם ניתן לחלוק על הניתוח הסוציולוגי של פלפס, הזווית שהוא מעלה היא חשובה בתוך הדיון על הכנסה בסיסית אוניברסלית. המדיניות המוצעת לא צריכה להיות רק נכונה כלכלית, אלא גם להתאים לנורמות והמערכות החברתיות קיימות ולנכונותם של האזרחים לסולידריות כלכלית עם בני ארצם.

הן ון-פריס והן פלפס עושים שימוש בהגותו של רולס על מנת להצדיק את עמדותיהם המנוגדות. ון-פריס טוען כי גם על סמך הטיעונים של רולס השייך למסורת ליברלית אמריקאית ניתן לבסס תמיכה בחלוקה שוויונית יותר של התוצר באמצעות הכנסה בסיסית אוניברסלית כיוון שמיקסום מצבו של החלש ביותר דורש לאפשר מיקסום גם לפרטים שאורח החיים שלהם כולל בעיקר פנאי, בעיקר על רקע שוק העבודה המוגבל. מנגד, פלפס טוען כי אפילו מתוך הטיעונים של רולס השייך לשמאל הכלכלי האמריקאי ניתן לראות כי האתוס של החברה האמריקאית מבוסס על תרומה לתוצר ולכן כל מדיניות צריכה להתבסס על דרישה מהפרט להשתתף בייצור. המחלוקת העיקרית בין שני הוגים אלו נובעת מתפיסתם השונה את חיוניותה של העבודה בחיי האדם. פלפס כרבים לפניו, תופס את שוק העבודה כנתיב המרכזי דרכו אנשים מתקיימים, ורואה בתמיכה בשוק העבודה כך שיאפשר למשתתפים בו קיום בכבוד את המטרה המרכזית של המדיניות הכלכלית. ון-פריס, לצד הוגים נוספים בעשורים האחרונים, מבקש לנתק את המדיניות הכלכלית משוק העבודה הבעייתי לשיטתו, כיוון שיש צורך פוחת והולך בעבודה בתהליכי הייצור, וקובע כמטרה עיקרית של המדיניות הכלכלית את הענקת הביטחון הכלכלי הבסיסי לכל אזרח באופן שיאפשר לו לבחור את דרך חייו. על פי פלפס, הערך הכלכלי נוצר בעיקר כתוצאה מהעבודה המושקעת בייצורו ולכן מי ששותף בייצור זכאי לקחת בו חלק. על פי ון-פריס, הערך הכלכלי נוצר במידה רבה בשל המשאבים הכלכליים הצבורים (משאבי טבע, הון וטכנולוגיה) ולכן כיום העבודה לא צריכה להיות ערוץ הגישה המרכזי אליו, והיא הופכת לסוג של פריבילגיה במקום חובת האזרח.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *