הכנסה בסיסית אוניברסאלית (UBI) היא קצבה שמעניקה המדינה לכלל תושביה, ללא תלות במבחני תעסוקה או הכנסה. הרעיון של מתן קצבה אוניברסלית הועלה כבר במאה ה-18, והוא זוכה לתמיכה הן בקרב אנשי ימין התומכים במיעוט מבחני הכנסה ותעסוקה על מנת למנוע מלכודת אבטלה ולצמצם עלויות בירוקרטיות, והן בקרב אנשי שמאל המבקשים להרחיב את השוויון הכלכלי ולהעמיק את תמיכת המדינה בתושביה. בשנים האחרונות הועלתה ההצעה למתן הכנסה בסיסית אוניברסאלית על ידי חוקרים שונים בארץ, בהם בין היתר פרופ' ג'וני גל ממכון טאוב ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ופרופ' דניאל גוטליב, ראש מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי. בסדרת מאמרים קצרים אנו מבקשים לחשוף אתכם, קוראינו, לוריאציות שונות של הכנסה בסיסית אוניברסלית שהוצעו בעשורים האחרונים, ולמגוון הוגים שעסקו בנושא, על מנת להעמיק את ההבנה של מטרות ההצעה והאופנים ליישומה. המאמר הראשון בסדרה יבחן את הגותו של ג'יימס מיד, המציע הכנסה בסיסית אוניברסלית כחלק מתכנית כוללת לחלוקה מחדש של עושר בעידן של התמעטות העבודה.

ג'יימס מיד – קווים לדמותו

כאחרון התועלתנים ממשיכי דרכו של ג'רמי בנת'האם, ג'יימס מיד היה נותן את מעילו לקבצן רועד לא רק כיוון שהרגיש שזהו המעשה הראוי וההגון לעשות, אלא גם כיוון שהקבצן יפיק מהמעיל תועלת מרובה מזו שיפיק הפרופסור האמיד לכלכלה פוליטית (פול סמואלסון, דיווח על פטירתו של מיד בניו יורק טיימס, 28 דצמבר 1995)

אחד התומכים המעניינים בהכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI) היה ג'יימס מיד (James Meade, 1907-1995), זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 1977. מיד, כלכלן בריטי ותלמיד של קיינס, שעסק בעיקר בניתוח מאקרו-כלכלי ובמדיניות כלכלית, החל ללמוד כלכלה בין מלחמות העולם, מתוך רצון למצוא פתרון לאבטלה שנסקה בשנים אלו. לשם כך הוא עזב את הלימודים הקלאסיים בהם החל, והצטרף לתכנית החדשה שהציעה אוקספורד:  פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. כשקיבל את פרס הנובל, הוא קבע כי "גבולות הידע במגוון שדות-מחקר שלנו מתרחבים בקצב כזה שעל אף עבודה מאומצת ככל הניתן, אדם מוצא עצמו במרחק גדל והולך מהבנת המכלול". העבודה שלו לאורך השנים מנסה לעשות את הבלתי-אפשרי: לראות את התמונה השלמה של הכלכלה ולפתח כללי מדיניות שיטתיים. כך, במסגרת עבודתו בחבר הלאומים (League of Nations) ובמשרד הקבינט הבריטי בשנים 1937-1947, הוא פיתח לראשונה חשבונות לאומיים מקיפים ולצדם את מאזן התשלומים, כך שברשות הממשלה יהיה הידע הדרוש לקבלת החלטות. לאחר מכן החל ללמד ב-LSE ובמשך עשור עמל על פיתוח מודל מקיף של סחר בינלאומי, הכולל את ההשפעה של מדיניות ממשלתית על מסחר ושל מסחר על רווחה כלכלית, ובפרט על אבטלה ומחירים, עבודה עליה זכה בפרס נובל. בשנים הבאות, מיד המשיך לעסוק במחקר בענפים רבים של מדיניות כלכלית, ובין היתר הציע להעניק 'הכנסת אזרח' בסיסית לכל, הצעה אותה הוא העלה כבר בשנות ה-30 אך פיתח בהרחבה בעיקר בשנות ה-60 וה-70.

בין יעילות כלכלית לצדק חלוקתי

כאמור, מטרה מרכזית במדיניות הכלכלית אותה הציע מיד במחקריו השונים הייתה צמצום האבטלה. לצד כלי מדיניות הקשורים למדיניות הפיסקלית והמוניטרית של הממשלה שנועדו להשיג מטרה זו, מיד הציע שינויים במדיניות המס ובמבנה המגזר העסקי שיביאו להגדלת התעסוקה, בהם למשל פטור ממס הכנסה על חסכונות ותמריצים במסגרת מס חברות לחברות הבנויות כשותפות בין הון לעבודה, כאשר גם העובדים נושאים בחלק מהסיכונים העסקיים ומקבלים חלק מרווחי החברה (מה שמכונה כיום 'שיתוף עובדים', או ’employee-ownership'). עם השנים, עמד מיד על אחת ההשלכות הבעייתיות של מדיניות מעודדת תעסוקה, בעיקר בתקופות של אוטומציה, והיא חלוקת הכנסות לא שוויונית המביאה לקשיים כלכליים גם בקרב אנשים עובדים. כבר בשנת 1964 ניתח מיד בחיבור קצר בשם "Efficiency, Equality and the Ownership of Property" את בעיית חלוקת העושר אותה הוא תפס כמרכזית במיוחד.

כדוגמה למתח היסודי בין יעילות כלכלית לבין צדק חלוקתי, הביא מיד את כלכלת האי מאוריציוס שהייתה מבוססת, טרם קבלת העצמאות בשנת 1968, על ייצור סוכר. במאוריציוס, היו מספר מצומצם של בעלי חוות גדולות, אשר העסיקו עובדים בשכר נמוך. שיפורים טכנולוגיים וגידול האוכלוסייה עשויים היו להביא לירידת השכר הנמוך גם כך(בשל ירידת התפוקה השולית של העובדים) ולעושר הולך וגדל של בעלי החוות, אך איגודי עובדים חזקים וכוח פוליטי הביאו דווקא לעליית השכר. לטענת מיד, תהליך זה פגע בכלכלת מאוריציוס, כיוון שהשכר הגבוה ביחס לתפוקת העבודה מנע פיתוח של תעשיות אחרות מלבד הסוכר. בנוסף תקציב הממשלה, שהייתה הגורם המרכזי להשקעה בפיתוח כלכלי, נפגע בשל העובדה שתקבולי המס במאוריציוס הגיעו בעיקר מרווחי החברות. זהו המתח העיקרי לטענת מיד בין יעילות כלכלית לבין צדק חלוקתי. באופן הקיצוני ביותר – כאשר יש כל כך הרבה עובדים ביחס להון כך ‎שכל עובד שמתווסף לכוח העבודה אינו תורם לתפוקה, השכר התחרותי (זה שיוביל לאבטלה נמוכה) יהיה נמוך במיוחד – מה שיקצין את אי-השוויון בהכנסות. בטווח הארוך אמנם, סביר שיתפתחו תעשיות חדשות בעלות פריון עבודה גבוה יותר, אך לכל הפחות בתקופת ביניים ייווצרו עניים רבים. על פי מיד, שכתב עוד טרם מהפכת המידע ונפטר שלוש שנים לפני הקמת גוגל, זהו הכיוון אליו הולכת הכלכלה הנעשית תלויה פחות ופחות בעובדים, ולפיכך ישנו צורך קריטי לתכנן מדיניות שתאפשר יעילות ושגשוג כלכלי אך תייצר חלוקה נאותה של ההכנסה.

שדות קנה סוכר במאוריציוס

ארבעה מודלים של מדינות

לשם תכנון מדיניות כזו, מיד משרטט ארבעה מודלים מרכזיים של מדינות, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. מתוכם שני מודלים מוכרים המטפלים בבעיית הצדק החלוקתי בכלכלה המודרנית, והם 'מדינת איגוד העובדים' (The Trade Union State) ו'מדינת הרווחה' (The Welfare State). איגודי עובדים חזקים מביאים להעלאה של חלק העובדים בתוצר, כך שחלקם יהיה גדול יותר מתפוקתם השולית, בין היתר על ידי חקיקה דוגמת קביעת שכר מינימום, המעלה את השכר עבור כלל העובדים במשק. למדיניות זו השלכות בעייתיות למדי על היעילות הכלכלית, והיא עשויה להביא לרמות גבוהות של אבטלה. מדינת רווחה לעומת זאת מעבירה באמצעות מיסוי חלק מההכנסה של העשירונים העליונים (בעלי ההון ושכירים בעלי הכנסה גבוהה) לבעלי ההכנסות הנמוכות במשק והמובטלים. מבחינת יעילות, מדינת הרווחה עדיפה משמעותית על מדינת איגוד העובדים, אך עם זאת היא ניצבת גם כן בפני קשיים לא מבוטלים. למשל, ככל שהשכר יורד ישנו קושי לממן תשלומי רווחה מבלי לפגוע משמעותית בתמריצים לעבודה, ליזמות ולחיסכון. בנוסף, מדינת הרווחה אמנם משפרת את חלוקת ההכנסה אך היא לא משפיעה על חלוקת העושר. לדידו של מיד אי-שוויון בעושר עשוי להיות בעייתי, גם בלי קשר לאי-השוויון בהכנסה שהוא מחולל, וזאת בשל השפעתו על חלוקת הכוח החברתי והפוליטי.

כנגד שני מודלים אלה, מציע מיד שני מודלים חדשים; 'דמוקרטיה של בעלות על רכוש' (A Property-Owning Democracy) ו'מדינה חברתית' (A Socialist State), השונה מהתיאור המקובל של מדינה סוציאליסטית. בדמוקרטיה של בעלות על רכוש, המדינה דואגת שלכל אזרח תהיה בעלות על הון ולפיכך גם הכנסה מהון, באמצעות חלוקה מחדש של ההון במשק. מיד מציע ודן בפירוט בחלוקה מחדש של העושר הן באמצעות מיסוי נכסים וירושות והן באמצעות פטור ממס על חיסכון ועידוד מסלולי השקעה טובים עבור מעוטי יכולת. במודל המדינה החברתית לעומת זאת, המדינה היא הבעלים של חלק גדול מהרכוש במשק, בעלות המושגת על פי מיד באופן הדרגתי. מיד מפריד בין אספקט הבעלות לבין אספקט הניהול, ומציע כי המדינה תהיה שותפה בבעלות של הרכוש ותהנה מרווחים קבועים ממנו, אך הניהול השוטף יהיה בידיים פרטיות. באופן זה, לממשלה יהיו הכנסות שוטפות גבוהות גם ללא מיסוי גבוה הפוגע בתמריצים של בעלי ההון הפרטיים, שיקבלו תשואה באופן פרופורציונלי לאחזקותיהם. רווחי הון אלו של המדינה יאפשרו לה לדאוג לכלל האזרחים, בין היתר באמצעות מדיניות של 'הכנסת אזרח' בסיסית לכל. על מנת להגיע למצב כזה ללא הלאמה של נכסי ההון, מיד מציע לנהל מדיניות של עודף תקציבי, על מנת לסגור בהדרגה את החוב הממשלתי ולאחר מכן לצבור הון לאומי שיושקע בנכסים שונים.  כתלמיד של קיינס, הוא איננו זונח את המדיניות הפיסקלית המרחיבה במצב של מיתון ואבטלה, אך הוא מציע דרכים לעשות זאת בלי לזנוח את היעד ארוך הטווח של צבירת נכסים לאומיים. כמובן שמדיניות כזו דורשת הנהגה של מוסדות טובים לניהול ההשקעות הממשלתיות באופן יעיל ושקוף, וזאת כתמונת ראי למדיניות הפיסקלית המקובלת הנוכחית של ניהול חוב ממשלתי.

אגאתוטופיה – המקום הטוב ביותר

כחמש עשרה שנה לאחר מכן תיאר מיד בחיבור נוסף את אגאתוטופיה – מדינה בדיונית בעלת המוסדות הכלכליים הטובים ביותר, לשיטתו. בניגוד לאוטופיה (ביוונית לא-מקום), המתארת חזון שאיננו בר מימוש לאור טבע האדם, אגאתוטופיה (ביוונית – המקום הטוב) מתארת את המוסדות הכלכליים המושלמים עבור בני אדם שאינם מושלמים. מיד מתאר את המוסדות הכלכליים באי הבדיוני בו הוא מבקר, ולבסוף מציע מחשבות על האופן בו מדינות קיימות יכולות לאמץ את המוסדות הכלכליים הללו. לאחר שהוא מציג את השותפות בין בעלי הון ועובדים כצורה אידאלית של התאגדות חברות, הוא מציע מנגנונים ממשלתיים שונים שיאפשרו חלוקה ראויה של ההכנסה והעושר בין כלל האזרחים. במסגרת זו, מנגנון מרכזי הדואג לאזרחים שאינם עובדים ולעובדים בשכר נמוך הוא הדיבידנד החברתי – 'הכנסת אזרח' בסיסית הניתנת לכלל האזרחים ומחליפה את מדינת הרווחה הקיימת. מובן שהאתגר הגדול העומד בפני אגאתוטופיה הוא המימון של הכנסה בסיסית כזו. המוסדות הקיימים באגאתוטופיה על מנת להתמודד עם ההוצאה התקציבית הגדולה מוכרים לשומעי לקחו של מיד – מס רכוש, מס ירושה, הטבות מס על חיסכון פרטי ומדיניות פיסקלית של עודף תקציבי וצבירת נכסים לאומיים, וכן רעיונות נוספים שהעלה מיד לאורך חייו דוגמת מיסוי על מוצרים ושירותים בעלי השפעות חיצוניות שליליות משמעותיות כגון נסיעה בשעות העומס ופרסום חוצות, או מיסוי צריכת מוצרי מותרות.

למעלה מ-20 שנה אחרי פטירתו, נראה שהבעיות היסודיות של המערכת הכלכלית אותן אפיין מיד נותרו בעינן – כלכלת השוק יעילה ומביאה לצמיחה והגדלת העוגה, אך במקביל מביאה לחלוקת עוגה לא-שוויונית, אשר בתורה גוררת מצוקה כלכלית בקרב שכבות נמוכות של האוכלוסייה וריכוז של כוח כלכלי, חברתי ופוליטי רב בקרב שכבה דקה של עשירים. הפתרונות של מיד אינם מושלמים, אך האם הם הטובים ביותר לאור הטבע האנושי?

תגובה אחת עבור על ג'יימס מיד ואגאתוטופיה
  1. […] במאמר הקודם הצגנו את הגותו של מיד, אשר הציע הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI) כחלק ממדיניות מקיפה של צמצום אי השוויון הנכסי תוך פגיעה מינימלית ביעילות הכלכלית. בין הכלים שמונה מיד להשגת מטרה זו נמנים הקמת חברות בבעלות משותפת של בעלי הון ועובדים, עידוד חיסכון לשם יצירת הון פרטי לכלל האזרחים והשקעה של המדינה בשוק הפרטי לצורך צבירת הון ממשלתי למימון UBI. מדיניות זו פועלת במסגרת כלכלת השוק אך מבטאת שאיפה לחלוקה צודקת יותר של עוגת הצמיחה ולצמצום אי-שוויון בין האזרחים, ברוח התועלתנות. […]


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *