המלחמה הקשה בעזה הציפה מחדש את מושג ה'סולידריות' בחברה הישראלית. בעוד שב'שוטף' נדמה שאנחנו מקבלים מציאות בה כל אדם פועל בעיקר למען עצמו, בתקופת מלחמה הסולידריות של הישראלים תמיד נבחנת תחת זכוכית מגדלת- החל מהמוכנות של חיילים המילואים לעשות את ההקרבה האולטימטיבית למען המדינה והחברה, וכלה במידת האמפתיה שחשים האזרחים לחיילים ולתושבי הדרום. בעתות משבר מקובל לדרוש מכולם להתאחד תחת ה"ביחד", לתמוך ולא לבקר, להזדהות ולא להתנכר. עמדה זו מקבלת ביטוי יפה בהשתתפות ההמונית בהלוויות חיילים בודדים, וביטוי מכוער בהסתה ובהתקפות אלימות כנגד אזרחים שלדעת אחרים אינם "מספיק סולידריים" עם בני עמם.

הלוויתו של סמ"ר שון כרמלי

מעניין מאוד להנגיד זאת למציאות הכלכלית-חברתית היומיומית, ולדון במקומו של מושג הסולידריות בשיח הכלכלי. בעוד שסולידריות היא מושג מפתח בתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, במחלקות לכלכלה היא כמעט ולא מוזכרת. פעולה סולידרית, קרי פעולה משותפת של פרטים למען מטרות משותפות מתוך רגש של אחדות וזהות אינטרסים, תיתפס כנראה על ידי תלמיד תואר ראשון בכלכלה כאיום על המערכת הכלכלית. לא זו בלבד שיחידת הניתוח הבסיסית של רוב המודלים הכלכלים היא הפרט, אלא שהסטודנטים לומדים שתנאי הכרחי לכך שכוחות השוק יובילו לתוצאה יעילה הוא 'חוסר התאגדות של הפרטים במשק' , קרי כל פרט, מעסיק, עובד או צרכן פועלים באופן עצמאי לשיפור רווחתם. פעולה משותפת או מתואמת של שחקנים בכלכלה פירושה שלא מתקיימת ה"תחרות משוכללת" הנכספת, וההתאגדות מפריעה ל"יד הנעלמה" לפתור לנו את כל בעיות הכלכלה.

מנגד, יש הכרה מסוימת בדיסציפלינה הכלכלית בחסרונות אפשריים של פעולה רציונאלית ואנוכית, הדוגמא המפורסמת לכך היא דילמת האסיר, שם דווקא השיקול הרציונאלי מפיל כל אפשרות של שיתוף פעולה ופוגע בסוף בשני הפרטים. אם סולידריות הייתה חלק מארגז הכלים של האסירים במשחק, התוצאה הסופית הייתה עדיפה לשניהם.

תפיסת הסולידריות כמטרד או איום משתלבת היטב במתקפה המאורגנת והאגרסיבית של גיא רולניק ודומיו על "קבוצות האינטרס" במשק, שלדידו הורסות לנו את הכלכלה. אסור לאף קבוצה או סקטור, כך מטיפים לנו בדה-מרקר, להתארגן ולפעול יחדיו לשיפור מצבנו. רק חברה המורכבת מאטומים עצמאיים תהנה מ"שוק חופשי" אמיתי לרווחתם של כלל האזרחים.

מתקפה זו כנגד הסולידריות מכוונת באופן לא מפתיע נגד המוקד המרכזי של הסולידריות בחברה הישראלית, היא ארגוני העובדים. איגוד עובדים נועד בראש ובראשונה לאזן את יחסי הכוחות שבין המעסיק לעובד, שנוטים באופן אינהרנטי לצד המעסיק. אמנם, הצטרפות לאיגוד אמורה להשתלם לעובד הבודד גם משיקול רציונלי "קר", אך למרות זאת הצלחה של התארגנות עובדים עומדת תמיד ביסוד על ערך הסולידריות ולא רק על שיקול עלות-תועלת. עובד נדרש לסולידריות כאשר הוא מסרב להצעה מפתה מהמעסיק, בחוזה אישי כמובן, המנסה להחליש את הוועד. העובד נדרש לסולידריות כאשר הוא שובת עם יתר העובדים, גם כאשר המאבק איננו נוגע לתנאיו האישיים, והבחירה לשבות עלולה כמובן לסכן את עבודתו. וכמובן, עובד נדרש לסולידריות כאשר הוא לא מנסה לשפר את תנאיו האישיים מול המעסיק, אלא פועל רק דרך ההסכם הקיבוצי.

הסולידריות היא לא רק הכרחית להתארגנות עובדים, היא כמובן גם אחד מהכלים המרכזיים שלה. היכולת של ארגון עובדים לארגן שביתת הזדהות עבור מאבק של עובדים אחרים היא כוח משמעותי. בעוד פרקטיקה זו נהוגה מאוד במדינות מערב-אירופיות רבות, היא מוגבלת מאוד בפסיקה הישראלית.

סולידריות נתפסת אם כך בישראל כרצויה ומבורכת בעתות מלחמה, אך הרבה פחות כשמדובר במאבקי עובדים. דוגלי המדיניות הניאו-ליברלית, בראשם בנימין נתניהו ואורי יוגב, מאמינים כי שבירת האיגודים היא צעד הכרחי להבראת הכלכלה, להשגת צמיחה ושגשוג.

מהי הדרך הנכונה להתייחס למאבקים מעמדיים סולידריים? סקירה קצרה של הנתונים מזכירה לנו כי עם כל הביקורת המצודקת שיש על חלק מוועדי העובדים החזקים בישראל, מאבקים של עבודה מאורגנת הם המאבקים שמיטיבים הכי הרבה עם מירב האזרחים. אציין שתי דוגמאות מרכזיות: חוקרי הכלכלה הפוליטית, וולתר קורפי ומיכאל שלו (האחרון מהאוניברסיטה העברית) מצאו עוד בשנות ה-80 כי קיים קשר ישיר בין אחוז העובדים המאוגדים להיקפה של מדינת הרווחה, קרי השרותים הציבוריים שהמדינה מעניקה לאזרחיה. היום רואים קשר ישיר בין שיעור ההתאגדות לבין מדידת האי השוויון, כלומר לשאלה כיצד העושר מתחלק בחברה. ראו את הגרף המדהים לגבי ארה"ב.

unions and inequlity usa

שיעורי התאגדות וחלוקת עושר בארה"ב

לא נוכל לסיים מבלי להזכיר את התפקיד ההיסטורי של איגודי העובדים בהשגת זכויות שהיום נתפסות כמובנות מאליהן (יום מנוחה, שעות מנוחה, איסור על עבודת ילדים ועוד). המאבק הסולידרי היה ועודנו הכוח המשמעותי ביותר לשיפור רווחת האזרחים במדינות קפיטליסטיות. חבל שנשאיר את הסולידריות רק לימי המלחמות.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *