האגדה מספרת שבשנת 1974 ישב כלכלן צעיר בשם ארתור לאפר (Laffer) עם שני פקידים בכירים מהבית הלבן (השמות בהמשך) וצייר על מפית נייר גרף פשוט שעתיד להשפיע רבות על המדיניות והשיח הכלכלי בשלושים השנה הבאות. הרעיון שהונצח על אותה מפית נייר וכונה מאוחר יותר "עקומת לאפר" היה אחד היסודות המרכזיים למהפכה הכלכלית שביצע רייגן במערכת המס האמריקאית בעת כהונתו ומאוחר יותר שימש בסיס לפוליטיקאים שמרנים רבים ברחבי העולם. לעקומת לאפר היה מקום של כבוד בגיבושה של דוקטרינה נאו-ליברלית שבבסיסה קיצוצי מסים דרמטיים וצמצום משמעותי של מדינת הרווחה הגדולה, כפי שהתגבשה במערב לאחר מלחמת העולם השניה. היום נספר את סיפורה של עקומת לאפר ומדוע הסיפור הזה רלוונטי עד היום הזה ממש.

קפיצה של 40 שנה קדימה  למחוזותינו. ב-16 לנובמבר כתבה שלי יחימוביץ' פוסט ארוך בעמוד הפייסבוק שלה על המדיניות הכלכלית של נתניהו בעקבות פרסום הנתונים על ההאטה במשק:

לראשונה זה חמש שנים וחצי צמיחה שלילית בישראל, אנחנו בסכנה אמיתית של מיתון. ובכן, מסתבר שלהיות נחמד לעשירים ואכזרי לעניים אינו המפתח לצמיחה כלכלית.

את המשפט האחרון לא אני אמרתי, אלא חתן פרס נובל בכלכלה פול קרוגמן במאמרו האחרון. ועוד הוא אומר: "נהפוך הוא. הפיכת הכלכלה שלנו להוגנת יותר גם תהפוך אותה לעשירה יותר. להתראות כלכלת החלחול למטה, ברוכה הבאה כלכלת החלחול למעלה".תאוריית החלחול, אזכיר לכם, היא האמונה העיוורת המשותפת לנתניהו ולפיד, שככל שניתן יותר לבעלי ההון ולתאגידים העשירים – ככה, מתישהו, ביום מן הימים, זה יגיע גם למעמד הביניים ולעשירים.

איך באמת עובדת תאוריית החלחול? הסבר פשוט באיור כאן בסטטוס."

ככה עובדת כלכלת החלחול

התמונה שצורפה לפוסט

הפוסט של ח"כ יחימוביץ' זכה לתגובות ולשיתופים רבים ולא בכדי. נדמה כי בשנים האחרונות המושג של כלכלת החלחול (trickle-down economics) החל לתפוס מקום מרכזי בשיח הכלכלי, בעיקר ככלי ניגוח בידי השמאל הכלכלי כנגד מדיניות כלכלית המזוהה עם הימין.

יש רק בעיה אחת עם המושג הזה – רוב הכלכלנים לא מכירים אותו. הכלכלן השמרן תומאס סאוול כתב, במידה רבה של צדק, שאין באמת תאוריה כלכלית שקוראים לה תאוריית החלחול ובעצם מדובר ב"איש קש" שבנה השמאל על מנת לתקוף רעיונות של הימין הכלכלי.  כמי שהשתמש לא פעם בעצמו ב"תאוריית החלחול" על דרך השלילה, אני חייב להודות שהטענה של תומאס סאוול הפתיע אותי ויצאתי לבדוק האם אכן מדובר בפאנטום תאורטי שלא קיים בשיח הכלכלי האקדמי ואם כן, מהיכן הוא חדר לחיינו.

מסתבר שהחלחול כמטאפורה למדיניות מכוונת שמיטיבה עם העשירים ואמורה לחלחל לעניים הופיע לראשונה מעל בימת ההיסטוריה כבר ב-1896 מפיו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ויליאם בריאן ג'נינגס שצוטט כאומר את הדברים הבאים:

There are two ideas of government. There are those who believe that if you just legislate to make the well-to-do prosperous, that their prosperity will leak through on those below. The Democratic idea has been that if you legislate to make the masses prosperous their prosperity will find its way up and through every class that rests upon it.

אבל עם כל הכבוד לג'נינגס, האיש שהפך למזוהה ביותר עם הרעיונות בבסיס תאוריית החלחול הוא הנשיא הרפובליקני, רונלד רייגן. רייגן שנבחר לנשיאות ב-1981, היה אחד הנשיאים המשפיעים על הכלכלה האמריקאית במאה ה-20 וקידם במלוא כוחו רפורמות רבות מבית מדרשו של הימין הכלכלי שזכו מאוחר יותר לכינוי הכולל "רייגנומיקס". הרייגנומיקס שאבו את השראתם מכלכלני צד היצע וחלק מרכזי מהרייגנומיקס היה לקדם תכנית מקיפה לקיצוצים במערכת המס ואכן מס ההכנסה השולי בתקופתו של רייגן ירד מ-70% ל-28%.

בראיון שנתן מנהל אגף התקציבים בממשל רייגן לשבועון אטלנטיק אמר דייויד סטוקמן את הדברים הבאים: "תאוריית החלחול הייתה די קשה למכירה. ולכן הדרך היחידה למכור את התזה של החלחול הייתה דרך הנוסחא של כלכלני צד ההיצע. בעצם, תאוריית החלחול היא כלכלת צד ההיצע".

כלכלת צד ההיצע היא שם כולל למספר תאוריות כלכליות, בעיקר בתחום המקרו-כלכלה שהמשותף להן הוא התפיסה כי הדרך לצמיחה עוברת משינויים ושיפורים בצד ההיצע של הכלכלה. צעדים מבניים בצד הייצור שישפרו את התחרות ויגדילו את ההשקעות ובכך יורידו את המחירים ויטיבו את מצבו של הפרט. אם כך, המלצות המדיניות הבולטות של כלכלני צד ההיצע הן פחות מסים ופחות רגולציה כי אלה פוגעים בהשקעות. ואם יש כלכלן שמזוהה ביותר עם כלכלת צד ההיצע זהו ארתור לאפר.

לאפר הוא השני מימין (לא באמת)

לאפר הוא השני מימין (לא באמת)

לאפר הוא כלכלן אמריקאי ששירת בין היתר כיועץ כלכלי בממשל של רייגן, אבל שמו התפרסם ברבים על שום העקומה הקרויה על שמו. האגדה מספרת שאת העקומה עצמה הוא צייר לראשונה על מפית בפגישה שלו עם דיק צ'ייני ודונלד רמספלד.  עקומת לאפר היא עקומה שמתארת את הקשר בין שיעורי המס לתקבולי הממשלה ממסים והיא אומרת את הדבר הבא: עד נקודה מסוימת כל עליה בשיעורי המס תגדיל את התקבולים של הממשלה ממסים, אבל החל מנקודה מסוימת, כל הגדלה של שיעור המס, תגרום לצמצום בתקבולי הממשלה. עד כאן, מדובר ברעיון די אינטואיטיבי (וגם לא כל-כך חדש). החלק הרדיקלי בדבריו של לאפר היה שלטענתו ארה"ב של שנות ה-70 הייתה מימין לנקודת המיסוי האופטימלית והוא טען כי קיצוצים בשיעורי המס יממנו את עצמם ויגדילו את הכנסות הממשלה. הטענה של לאפר הייתה רדיקלית כי לא היה תימוכין אמפירי חזק והיא הייתה מושכת מאוד לאזניים רפובליקאיות שחיפשו דרך להעביר בקונגרס רפורמה מקיפה לקיצוצי מס מבלי להצביע על קיצוץ בהוצאות. לאפר הגיש להם את הפיתרון על מגש של כסף – אין צורך לקצץ בהוצאות כי הורדת המס תביא לתקבולים גדולים יותר. רייגן אכן החל בתכנית אגריסיבית של קיצוצי מסים, מיד עם היכנסו לבית הלבן ולמרבה ההפתעה, התחזית של לאפר לא הצדיקה את עצמה והגרעונות של ארה"ב בתקופתו של רייגן עלו לשיעורים גבוהים באופן היסטורי.

עקומת לאפר טיפוסית. אם נמצאים מימין לנקודת הקצה, קיצוצי המס יגדילו את התקבולים

עקומת לאפר טיפוסית. אם נמצאים מימין לנקודת הקצה, קיצוצי המס יגדילו את התקבולים

בחזרה לימינו, הויכוח על שיעור המס האופטימלי הוא ויכוח חשוב ועתיק יומין בספרות הכלכלית ובכלכלה הפוליטית. מתערבבות בו שאלות פוזיטיביות כמו מהו שיעור מס שממזער את הפגיעה בתמריצים לצד שאלות נורמטיביות על הגודל הרצוי של הממשלה (וכפועל יוצא גם של נטל המס הנדרש). באופן גס, בעולם המערבי ישנם שני מודלים שונים בתכלית. מצד אחד, ישנו מודל של ממשלה גדולה שגובה הרבה מסים ומספקת שרותים ציבוריים רבים, הידוע כמודל הסקנדינבי. ומהצד השני, ישנו מודל של ממשלה רזה שגובה מעט מסים ומספקת סל מצומצם של שרותים לאזרחיה (המודל האמריקאי), אבל יש מעט מאוד כלכלנים רציניים שחושבים שעקומת לאפר מתקיימת במציאות כפי שלאפר הציג אותה ויש קונצנזוס רחב למדי כי ברוב המדינות לא ניתן לקצץ במסים מבלי לקצץ במקביל בהוצאות הממשלתיות. אז איך בכל זאת, פעם אחר פעם קם הפוליטיקאי הרפובליקאי התורן ומבטיח להגדיל את הצמיחה ולהקטין את הגירעון דווקא על-ידי הקטנת המסים, בדרך כלל על חבריו העשירים. לארתור לאפר הפתרונים.

גילוי נאות: הכותב היה היועץ הכלכלי של ח"כ יחימוביץ' בעת היותה יו"ר האופוזיציה

בשולי הדברים

זה כבר מרגיש שחוק לחזור על זה, אבל מדובר בנושא חשוב מאין כמותו ולכן כל חזרה מיותרת.

אחרי S&P ו-IMF, גם ה-OECD מפרסם נייר עבודה ובו הוא קובע שאי-שוויון בהכנסות פוגע בצמיחה. כלכלני הארגון מעריכים שעל פני השלושים השנה האחרונות העלייה באי-שוויון גרמה לאיבוד של 10% צמיחה מצטברים בממוצע בקרב מדינות הארגון. אז אם מישהו עדיין לא השתכנע, עכשיו גם ה-OECD מצטרף לקונצנזוס:

החלק הכתום מייצג את הפגיעה של האי-שוויון בצמיחה של כל מדינה

החלק הכתום מייצג את הפגיעה של הפערים בצמיחה של כל מדינה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

תגובה אחת עבור מסע בעקבות כלכלת החלחול
  1. גם אני שמעתי את הטענה שאין שום דבר שנקרא כלכלת חלחול בספרות המקצועית. טענה זו אינה נכונה. לדוגמה המאמר A Theory of Trickle-Down Growth and Development שפורסם ב- 1997 ב- The Review of Economic Studies Limited מאמר נוסף בשם Growth, Inequality and Negative Trickle Down פורסם ב-2010 ב- Journal of Economic Issues יתרה מזאת הכלכלנים שדגלו בתיאוריה זו (כלכלת החלחול) השתמשו בשם כלכלת צד ההיצע או supply-side ובשם זה היא נוכחת ומוכרת היטב בספרות המקצועית. את הטיעון של תומאס סאוול צריך להפוך. תיאורית החלחול קיימת גם בעיתונות המקצועית אלא שברוב המכריע של המקרים היא מופיעה תחת הכותרת כלכלת צד ההיצע. הטיעון של סאוול ואחרים בא לתקוף את הטיעונים שתיאורית החלחול / כלכלת ההיצע כוזבת באמצעות טענת "איש קש" שבנה הימין כדי להגן על רעיונותיו הכלכלים שהכזיבו.


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *