מסוק הכסף – המכון לרפורמות מבניות

תדמיינו לעצמכם שאתם קמים יום אחד בבוקר, מתארגנים לעבודה, שותים קפה ואז נכנסים לבדוק את מצב חשבון הבנק שלכם. אז אתם מגלים להפתעתכם שהועברו לחשבונכם 2000 ש"ח, אתם שמחים על המתנה הבלתי-צפויה ובודקים מי עומד מאחורי המחווה הקטנה הזו ומגלים כי את הכסף קיבלתם מ…בנק ישראל. אתם מגיעים לעבודה, תוהים על מזלכם הטוב ובשיחת המסדרון הראשונה אתם מגלים שאתם לא היחידים שנהנו מההפתעה בבוקר. למעשה, אתם מגלים שכל הקולגות שלכם זכו בהטבה מפתיעה זו והשיחה נסובה על מה אפשר לעשות עם הכסף הזה בחופשה הקרובה. עובר חודש, כבר כמעט הספקתם לשכוח מהאירוע המשמח ואת הכסף עצמו בזבזתם מזמן והנה אתם מגלים שגם החודש העביר בנק ישראל סכום דומה לחשבונכם ולחשבונותיהם של יתר החברים ובני המשפחה.

נשמע דמיוני? יכול להיות, אבל זה מה שמציעים מרק בליית' ואריק לונגרמן במאמרם שהתפרסם החודש בכתב העת היוקרתי foreign affairs. הטענה של בליית', כלכלן פוליטי מבראון ולונגרמן, מנהל קרן גידור לונדונית היא די פשוטה: אחת הסיבות המרכזיות שכלכלות מערביות מדשדשות (בלשון המעטה) מאז המשבר ב-2008 היא כי אנשים לא מוציאים מספיק כסף ולא קונים מספיק. בשפה של כלכלנים – אנחנו חיים במיתון של ביקושים. אם כך, למה שפשוט לא ניתן להם כסף? אבל במקום שהממשלה תעשה זאת בכל מיני בדרכים עקיפות שדורשות מנגנונים חוקיים וביורוקרטיים מסובכים כמו העלאת שכר מינימום, מס הכנסה שלילי וקצבאות, אפשר פשוט לקבל כסף היישר מהבנק המרכזי.

רגע, רגע, יאמרו הכלכלנים שבינינו (ואולי סתם בעלי שכל ישר), אבל אנחנו הרי יודעים שאין בכלכלה "ארוחות חינם" ואי-אפשר לחלק סתם כך כסף לאנשים מבלי שמישהו מתישהו ישלם על זה. הרי הדפסת כסף ללא הגבלה תגרום בסופו של דבר לאינפלציה והאם בכלל הבנק המרכזי יכול להדפיס ולחלק כסף כאוות נפשו?

התשובה שלהם היא שהוא יכול והוא גם עושה את זה בפועל. אבל לפני שנצלול אל פרטי ההצעה שלהם אולי כדאי להזכיר שבעצם הרעיון הזה הוא לא לגמרי חדש.

מסוק הכסף

הרעיון לחלק כסף על מנת לתמרץ את הצריכה במשק הועלה לראשונה כבר על-ידי קיינס שהציע בשנות ה-30, באמצע השפל הגדול, לקבור שקים עם שטרות בתוך מכרות הפחם של אנגליה. לפי קיינס, מציאת השקים והשימוש בכסף תגרום להגדלת העושר של האנשים ולכן תעודד אותם לצרוך יותר, מה שיוביל לצמיחה מואצת. גם הכלכלן השמרן מילטון פרידמן חשב שהעברה ישירה של כסף מהבנק המרכזי לאזרחים יכולה להוציא משק ממיתון והציע את הטכניקה של פיזור כסף ממסוקים כטכניקה מועדפת. אבל הראשון שלקח את הרעיון מרמת התרגיל המחשבתי והציע ליישם אותו ברצינות כמדיניות כלכלית היה בן ברננקי בשנת 1998. ברננקי,  באותה עת פרופסור לכלכלה בפרינסטון ולימים נגיד הבנק הפדרלי האמריקאי, הציע לבנק המרכזי של יפן פשוט לחלק כסף למשקי הבית על מנת להוציא את הכלכלה היפנית ממיתון. רקע קצר על יפן הוא חשוב לענייננו. בין השנים 1986-1991 צמחה הכלכלה היפנית בקצב מסחרר, ואז התפוצצה ביפן בועת נכסים גדולה, התוצר צנח בחדות, החוב הממשלתי התנפח ובשנת 1998 הכלכלה היפנית עברה מצמיחה להתכווצות. זו הייתה תחילתו של "העשור האבוד" היפני שמאז כבר נמשך כמעט שני עשורים ולמרות צעדים אגרסיביים של חלק מהממשלות האחרונות, הכלכלה היפנית לא חזרה לעצמה. הצעתו של ברננקי, אגב, לא התקבלה.

העשורים האבודים של יפן

כשאנחנו מדברים על הרחבה מוניטרית, אנחנו מדברים בדרך כלל על כך שהבנק המרכזי "מדפיס" עוד כסף, אבל אולי כדאי להתעכב רגע על מה זה אומר. לרוב, המשמעות היא שהבנק המרכזי קונה אג"ח בכסף חדש שהבנק יוצר וזה אמור להגדיל את היצע הכסף, להוריד את מחירי הריבית ולתמרץ את הבנקים לתת אשראי ולהגדיל את ההשקעות חדשות במשק. הבעיה, לפי בליית' ולונגרמן (ב"ל) היא שמדובר במנגנון עקיף ומסורבל מדי שנועד להשיג משהו מאוד ספציפי – לגרום לאנשים לקנות יותר. המסלול העוקף אמור לעבוד באופן הבא: קניית אג"ח ממוסדות פיננסיים תוריד את הריבית במשק, תגרום לבנקים לתת עוד אשראי לעסקים על מנת שישקיעו כסף וישלמו משכורות לעובדים וכך בסוף הדרך המשכורות החדשות האלה אמורות לשמש לצריכה. למה לא לקצר את התהליך ופשוט לתת את הכסף ישירות לאנשים?

ובכן, לא חסרים כלכלנים שחושבים שמדובר ברעיון ממש גרוע. את ההתנגדויות אפשר לחלק לשלוש קבוצות של טעונים. הטעונים הכלכליים, הטעונים המוסדיים והטעונים המוסריים. הטעון הכלכלי, בעיקר של כלכלנים מהאסכולה המוניטרית הוא שיש למדיניות של העברות ישירות מחיר כלכלי. המחיר הוא המיסוי העתידי שיידרש על מנת לספוג את כל עודפי המזומן ברגע שהמשק ייצא ממיתון וזאת על מנת להימנע מאינפלציה גבוהה. זה שאנחנו לא רואים את האינפלציה עכשיו, אומרים מוניטאריסטים, לא אומר שהיא לא תצוץ בעתיד הלא רחוק ואז כולנו נשלם את המחיר במסים גבוהים יותר. בנוסף, הטענה היא  שגם במיתון עמוק וריביות אפסיות כמו שיש בארה"ב ואירופה, עדיין יש מקום נרחב למדיניות מוניטרית מרחיבה ומציעים את ה-nominal GDP targeting  ככלי מדיניות אלטרנטיבי לזמנים של מיתון.

ההתנגדות השניה, המוסדית, מגיעה ממי שדואג להפרדה המוסדית בין הבנקים המרכזיים לממשלות ובעצם בין מדיניות מוניטרית למדיניות פיסקלית. הנושא הזה מורכב מאוד וראוי להרחבה בפוסט נפרד, אבל הטענה המרכזית היא שהפרדה מוסדית בין הבנקים המרכזיים לממשלות שהתחזקה מאוד בעקבות ההיפר-אינפלציה של טרום מלחמת העולם השניה היא חיונית על מנת לשמור על האיזונים והבלמים של המדיניות הכלכלית ועל עצמאותו של הבנק המרכזי. ההצעה של בליית' ולונגרמן מקנה לבנק המרכזי חלק מהסמכויות שהיו עד כה בידי הממשלה (לחלק כסף לאזרחים) והיא יכולה להיות תחילתו של מדרון חלקלק בדרך להתמוטטותה של אותה הפרדה חשובה.

הטעון השלישי והאינטואיטיבי מכולם הוא הטעון המוסרי, הרי לימדו אותנו שאין ארוחות חינם, אז איך זה ייתכן שאנשים פשוט יקומו יום אחד ויקבלו כסף לחשבון הבנק שלהם, מבלי שעשו שום דבר בתמורה. זה יעוות את התמריצים שלהם, יגרום להם לעבוד ולהתאמץ פחות ויגרום נזק ארוך טווח לכלכלה.

התשובה שלהם לטיעון השלישי היא שכלכלה איננה מחזה מוסר. למרות האתיקה הקפיטליסטית הנוקשה שגדלנו עליה, אומרים המחברים, יש מצבים בכלכלה שבהם אפשר לחלק כסף לאנשים וזה ישפר את מצבם ואת מצבו של המשק ולא יגרום לנזק כלכלי או מוסרי כלשהו. מה גם שבמובנים מסוימים זה הרבה יותר הוגן מהמדיניות המוניטרית הנוכחית שמיטיבה בעיקר עם המאזנים של הבנקים המסחריים שנהנים מאשראי זול.

בנוגע לשתי הטענות הראשונות התשובה שלהם היא שקודם כל, הם לא מציעים שהמימון ייעשה על-ידי חוב ממשלתי, קרי בדרך של מדיניות פיסקלית, אלא ישירות על-ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי, ולכן טוענים ב"ל שההצעה שלהם לא תגדיל את נטל המס העתידי. שנית, מדובר במנגנון הרבה יותר פשוט מכל המנגנונים האחרים, שדורש פחות או יותר שיחת ועידה אחת של הנהלת הבנק המרכזי. למרות שהם מכירים בהפרדה המסורתית בין הבנקים המרכזיים לממשלות, הם לא חושבים שההפרדה הזו קדושה ותקופות מסוימות דורשות אמצעים לא שגרתיים, כולל שינויים מוסדיים.

לסיכום העניין, אין ספק שההצעה של ב"ל היא די מהפכנית מהרבה בחינות, אבל מצד שני היא גם מאוד פשוטה לקידום ויישום, כך שגם אם כרגע זה נראה לא כל כך ריאלי, יכול להיות שבמידה והקיפאון המתמיד בכלכלות המערב יימשך, יום אחד יתעוררו אזרחי ארה"ב וימצאו בחשבונותיהם 2000 דולר חדשים, היישר מהפדרל רזרב.

לקריאה נוספת העניין, אתם מוזמנים לקרוא את הלינקים הבאים: המאמר המקורי, הראיון עם המחברים ב-VOX ודיון נוסף בנושא בבלוג של ריחן סלאם.

הגרף השבועי

יש גרפים שמספרים את כל הסיפור. למשל, הגרף הבא של הכלכלנית האמריקאית פבלינה צ'רנבה מתוך המאמר החדש שלה שבוחן את התחלקות פירות הצמיחה האמריקאית משנות ה-50 ועד היום. הממצאים מדהימים. אם בשנות ה-50, רק 20% מפירות הצמיחה הלכו לעשירון העליון, הרי שבתקופת הצמיחה האחרונה, העשירון העליון נהנה מ-116% מהצמיחה (!). ומי שילם על ה-16% הנוספים, ובכן תשע העשירונים התחתונים שההכנסה הריאלית שלהם נשחקה בתקופה ההיא. אז בפעם הבאה שמספרים שהצמיחה מיטיבה עם כולם, תיזכרו בגרף הזה בבקשה.

לאן הולכים פירות הצמיחה?

לאן הולכים פירות הצמיחה?

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

6 תגובות ל מסוק הכסף
  1. לא רוצה כסף – חינם , גם אם זה קורץ … למדו אותנו איך האדם – הקטן מעמד הביניים יכול לשרוד היום ולהתפרנס בכבוד ..

  2. מימון אינפלציוני – למה לא? למה רק 2000 דולר? למה לא מיליון דולר? כולנו נהיה עשירים! יוהוווו!!

    אני מגכיח את ההצעה כדי להזכיר מה שקורה כשמדפיסים כסף. כוח הקנייה של המטבע יירד, במוקדם או במאוחר. להדפיס כסף ולחלק אותו זה סוג של מס על מי שמחזיק בכסף. לא מי שמחזיק בנדל"ן, לא במניות, לא בזהב – אלא מי שמחזיק מזומן מתחת לבלטות וחוב ממשלתי לא-צמוד למדד (יעני, כל מי שיש לו קרן פנסיה). זה הטווח הקצר – מעבירים כסף מהפנסיה לצריכה מיידית, ומהחוסכים השמרנים ביותר לכלל הציבור. אפשר להתווכח אם זה רעיון טוב או לא, אבל זה משהו שצריך לכל הפחות לעמוד עליו. לא ראיתי במאמר התייחסות לבעיית התמריצים שזה יוצר, מעבר לסיסמת "מחזה המוסר". תודה, אבל אפשר להתייחס קצת יותר ברצינות.

    בטווח הארוך, צריך לזכור ש (א) אין דבר קבוע יותר מצעדים זמניים (ראה חוק ההסדרים). כשמשהו עושה למישהו נעים מבחינה פוליטית, הוא יעשה אותו שוב, עם או בלי הצדקה. (ב) הציבור מהר מאוד ילמד שמזומן (ואג"ח לא צמוד) זה משהו שמאבד את ערכו במהירות, ויגיב בהתאם (זוכרים שמחירי הדירות היו בדולרים?). ואז האמצעי הזה יאבד את האפקטיביות שלו ויהיה צריך להדפיס יותר כסף כדי להשיג את אותו האפקט. אבל היי, הפוליטיקאים והבנקאים שלנו הם אנשים ראויים לאמון ובחיים לא יעשו שטויות כאלו, נכון? הפעם זה יהיה אחרת!

  3. אלי גרשנקרוין
    אלי גרשנקרוין 19 באוקטובר 2014 at 09:52 הגב

    מיקי – מציע להפריד בין המיקרו למקרו של ההצעה שלהם. במיקרו הם באמת כמעט מתעלמים משאלת התמריצים וזו נקודת חולשה גדולה. אם להיכנס לנעליהם, אולי ניתן לומר שהתכנית היא תכנית זמנית להוציא את הכלכלה ממיתון וככזו גם ההשפעה שלה על התמריצים לא תהיה משמעותית וארוכת טווח. במקרו אני חושב שיש להם טענה חזקה שלא מספיק להגחיך אותה – כבר היום הבנקים המרכזיים מדפיסים כמויות עצומות של כסף בהרחבות כמותיות, אלא שהכסף הזה בפועל מסבסד את פערי הריבית של המערכת הבנקאית ולא תורם להגדלת הביקושים ולכן יש בהצעה שלהם משהו מעניין ומאוד רלוונטי.

    נקודה אחרונה – לא כתבתי את זה בפוסט, אבל אני חושב שהתכנית הזו היא לא רלוונטית כיום למשק הישראלי. לפחות רשמית אנחנו לא במיתון והבנק המרכזי עוד לא התחיל בתכנית של הרחבה כמותית, אבל כל האיתותים מצביעים שזה הכיוון שאנחנו הולכים אליו ולכן להערכתי בתוך תקופה קצרה אנחנו נהיה בסביבה מקרו-כלכלית דומה מאוד לחלק מהכלכלות האירופאיות.

  4. […] הכלכלית של המשק, מאפשרת הזרמה של אשראי זול יותר (אם כי אולי לא באופן היעיל ביותר) ומונעת האטה בצמיחה ועלייה באבטלה וזה לא עניין של מה […]

  5. […] הקריאה למעבר לבנקאות ברזרבה מלאה החלה להשמע ממספר כלכלנים לאחר השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30. הם חברו וניסחו את “תכנית שיקגו” כמתווה למעבר משליטה פרטית על יצירת כסף מבוסס- חוב, לשליטה מרכזית-ממשלתית על יצירת כסף נטול חוב. בעוד כיום כסף מייצג חוב, בשיטה זו כסף ייצג בעלות על חלק מ-"העושר הציבורי” (Commonwealth). לפי התכנית המוצעת, יחס הרזרבה של הבנקים יועלה בהדרגה עד שהוא יגיע ליחס של 100%. הבנק “ישמור” את המזומנים בחשבונות העו”ש ואלו לא ייספרו כ”חוב” במאזן הבנק. בעקבות המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה כמות הכסף במשק תצטמצם באופן משמעותי, שכן כיום רוב הכסף במחזור נוצר למעשה מתוך החובות לבנקים. בכדי למנוע את הצמצום בכמות הכסף ואת המיתון שעלול להיווצר כתוצאה מכך, יחל הבנק המרכזי “להדפיס” כסף שיועבר ישירות לתקציב המדינה, ללא ריבית. כמות הכסף שהבנק המרכזי יצור תהיה בלתי תלויה בצרכי הממשלה, ויקזז בדיוק את הכסף שאבד בשל העלאת יחס הרזרבה, כך שיעד האינפלציה של הבנק המרכזי יישמר. אלי גרשנקרוין כבר דן באפשרות להדפסת כסף והשפעתה על הכלכלה בפוסט שלו “מסוק הכסף”. […]

  6. […] הקריאה למעבר לבנקאות ברזרבה מלאה החלה להשמע ממספר כלכלנים לאחר השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30. הם חברו וניסחו את “תכנית שיקגו” כמתווה למעבר משליטה פרטית על יצירת כסף מבוסס- חוב, לשליטה מרכזית-ממשלתית על יצירת כסף נטול חוב. בעוד כיום כסף מייצג חוב, בשיטה זו כסף ייצג בעלות על חלק מ-"העושר הציבורי” (Commonwealth). לפי התכנית המוצעת, יחס הרזרבה של הבנקים יועלה בהדרגה עד שהוא יגיע ליחס של 100%. הבנק “ישמור” את המזומנים בחשבונות העו”ש ואלו לא ייספרו כ”חוב” במאזן הבנק. בעקבות המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה כמות הכסף במשק תצטמצם באופן משמעותי, שכן כיום רוב הכסף במחזור נוצר למעשה מתוך החובות לבנקים. בכדי למנוע את הצמצום בכמות הכסף ואת המיתון שעלול להיווצר כתוצאה מכך, יחל הבנק המרכזי “להדפיס” כסף שיועבר ישירות לתקציב המדינה, ללא ריבית. כמות הכסף שהבנק המרכזי ייצור תהיה בלתי תלויה בצרכי הממשלה, ויקזז בדיוק את הכסף שאבד בשל העלאת יחס הרזרבה, כך שיעד האינפלציה של הבנק המרכזי יישמר. אלי גרשנקרוין כבר דן באפשרות להדפסת כסף והשפעתה על הכלכלה בפוסט שלו “מסוק הכסף”. […]


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *