מדיניות צנע ביוון? אפילו מילטון פרידמן היה סקפטי – המכון לרפורמות מבניות

בלב המחלוקת בין יוון למדינות האיחוד האירופי עומד הויכוח הכלכלי הקלאסי בין הימין לשמאל בשאלה מהי הדרך האפקטיבית להתמודד עם משבר כלכלי? מצד אחד מוצעים צעדי צנע (קיצוצים), הפרטות וצמצום הגנות על עובדים (מה שמכונה "הגברת גמישות בשוק העבודה") ומהצד השני צעדים מרחיבים מבית מדרשו של קיינס. בעוד גרמניה, קרן המטבע הבינלאומית והבנק האירופי מתעקשים על מדיניות צנע, כלכלנים רבים (בהם זוכי פרס הנובל פול קרוגמן וג'וסף שטיגליץ) מזהירים שזו תהיה בכייה לדורות וקוראים לאימוץ מדיניות פיסקאלית מרחיבה – הגדלת ההוצאות הממשלתיות כדי להגדיל ביקושים, להגביר צריכה ולסייע לכלכלה להתאושש.

הפגנה ביוון

הפגנה ביוון בעקבות אישור ההסכם

מההסכם שהושג השבוע עולה כי אירופה לא ויתרה על דרישת הצנע, דרישה שהתקבלה בידי ממשלת השמאל ביוון לאחר מסע לחצים ממושך. כדי לבחון אם הדרישות צפויות לסייע ליוון להיחלץ מהמשבר העמוק בו נמצאת, בחרתי להביא מאמר מרתק שכתב הכלכלן הניאו-ליברל מילטון פרידמן בשנת 1997, שנתיים לפני שהונפק מטבע האירו. פרידמן, הידוע בספקנותו באשר להצלחת גוש האירו, טען במאמר שכותרתו "?The Euro: Monetary Unity To Political Disunity" שהבחירה של האיחוד האירופי לאמץ מטבע משותף עשויה להוביל לקריסת האיחוד.

הבסיס למאמר של פרידמן מעניין מאוד: הוא מזכיר לנו שהאיחוד האירופי הוא פרויקט פוליטי בבסיסו, שנועד למנוע מלחמות עתידיות על ידי יצירת זהות אינטרסים בין מדינות אירופה ובראשן גרמניה וצרפת. המשטר הכלכלי המשותף, המתבטא ביצירת שוק משותף והנפקת מטבע אחיד, הם אמצעים להשגת מטרה זו. האתגר המרכזי של איחוד כזה, קובע פרידמן, טמון במשברים כלכליים. ובפרט, במקרים בהם פוגע המשבר באופן שונה בכל מדינה. היכולת של כל מדינה להתמודד עם המשבר הוא שיקבע את האיתנות של האיחוד הפוליטי. כיוון שפערים גדולים בין מצבן הכלכלי של מדינות שונות יגרמו למתיחות רבה ולמחלוקות לגבי מדיניות האיחוד הרצויה, סופם שיובילו לפירוק האיחוד (ממש תרחיש דמיוני, לא?). ולדעת פרידמן, בהקשר זה של התאוששות ממשברים סוגית המטבע המשותף היא מכרעת.

היתרונות והחסרונות המרכזיים של איחוד מוניטארי ידועים: מצד אחד, צמצום עלויות עסקה בין מדינות האיחוד ויציבות גבוהה של המטבע. מצד שני, בהיעדר מטבע מקומי המדינה למעשה מאבדת מכניזם חשוב היכול להביא את הכלכלה לאיזון בתקופות מיתון. מכניזם זה מתבסס על עיקרון מאקרו-כלכלי בסיסי לפיו מיתון כלכלי צפוי להוביל לפיחות של המטבע המקומי עקב חולשת הכלכלה, וכך לשפר את התחרותיות של היצוא ולסייע ליציאה מהמשבר.

milton1

מתי אם כך לדעתו של פרידמן איחוד מוניטרי יכול להצליח? רק כאשר ישנן חלופות מתאימות למכניזם האיזון שתואר לעיל: תנועה חופשית של עובדים, סחורות והון, שכר ומחירים גמישים דיים, ושלטון מרכזי משמעותי (מבחינת שיעור גביית המיסים והוצאות שלו). בהינתן אלה, קיימים מספיק משתנים כלכליים היכולים להשתנות ולסייע לכלכלה במשבר גם בלי שער חליפין של מטבעות.

מנגנונים חלופיים אלו, קובע פרידמן, יתקיימו ביתר שאת כאשר האיחוד נעשה בין מדינות עם שפה ותרבות משותפות, דבר המאפשר הגירת עובדים קלה וסבירה יותר, ולעיתים גם מעבר פשוט יותר של מוצרים והון. המקרה הקלאסי פה הוא כמובן ארצות הברית. כיוון שיש תנועה חופשית למדי של אנשים, סחורות והון בתוך האיחוד הפוליטי הזה (והממשלה הפדראלית יכולה להשקיע במדינות נחשלות כספים שגבתה ממדינות חזקות יותר), מדינה ספציפית שסובלת ממשבר תוכל להתאושש באמצעות יתר מנגנוני המחירים בהיעדר מטבע עצמאי. לדוגמא, אם טקסס נמצאת במיתון אז תושבים יהגרו למדינות אחרות, השכר בטקסס יפחת, הייצור יהפוך זול יותר ומכניזם זה אמור לסייע למדינה להתאושש.

לעומת זאת, באירופה, למרות האיחוד, השונות בין המדינות גדולה. הנאמנות הבסיסית היא למדינה, לא לאיחוד, וכמובן השפות והתרבויות השונות מגבילות הגירת עובדים ומגבילה את הסחר בין המדינות במידה מסוימת. כתוצאה מכך, השכר והמחירים במדינה במשבר לא ישתנו מספיק, ומדינות יתקשו להתאושש ממשבר כלכלי.

לפיכך, מסכם פרידמן, בעוד אחדות פוליטית יכולה לסייע להקמת איחוד מוניטארי, הכיוון ההפוך לא מומלץ – איחוד מוניטארי יפגע ביכולת לקיים איחוד פוליטי, כיוון שהמטבע המשותף יקשה על מדינות להתמודד עם משברים, מה שיוביל למחלוקות פוליטיות ופירוק האיחוד.

לכאורה, למדינה במשבר כלכלי יש פתרון אפשרי נוסף בדמות הרחבה פיסקאלית, סטייל קיינס. אין זה מפתיע כמובן שפרידמן לא מציע או מציין זאת כאופציה, הרי פרידמן חלק לחלוטין על רעיון זה בטענה שאינו אפקטיבי. הדוגלים בגישה הקיינסיאנית (קרוגמן, שטיגליץ וחברים) יאמרו כי זהו בדיוק הפתרון לבעיה שמעלה פרידמן. בבסיס התורה הקיינסיאנית עומד הרעיון שהשכר (ו/או המחירים, תלוי איזה מודל אימצתם) קשיח בטווח הקצר, כלומר לא יורד מספיק. המשמעות של קשיחות המחירים היא שמנגנון התאמת המחירים המביא לשיווי משקל על פי התיאוריה הניאו-קלאסית פשוט לא עובד, והמשק לא חוזר לשווי משקל. בדיוק משום כך, לדעת קיינס, במצב כזה על המדינה להגדיל את הוצאותיה, כדי להמריץ את הכלכלה. אם אכן מדיניות פיסקאלית מרחיבה תוכל להוות כלי אפקטיבי עבור יוון ומדינות במצב דומה גם ללא מטבע עצמאי, הרי שמסקנתו של פרידמן שאיחוד מוניטארי יערער את יציבות הברית הפוליטית אינה הכרחית.

הבעיה היא, שגרמניה, קרן המטבע ומוסדות האיחוד לא מוכנים לשמוע על הרחבה פיסקאלית, ודורשים בדיוק להפך, שיוון תאמץ מדיניות צנע. לא זו בלבד, אחת הרפורמות המרכזיות שכפתה על יוון בהסכם האחרון נוגעת לשוק העבודה ונועדה להגדיל את "גמישותה" כדי לדחוף את השכר לרדת עוד יותר (השכר הממוצע כבר נפל ב-37%, לפי שר האוצר המתפטר). המדיניות הניאו-ליברלית שהם מנסים לכפות על יוון נועדה להוריד את השכר, לצמצם הגנות על העובדים ולמשוך השקעות זרות (לדוגמא בהתעקשות על הפרטות בהיקף עצום של 50 מיליארד אירו). נושי יוון, במילים אחרות, לא ויתרו על הגישה הפרידמנית שהישועה תבוא רק מהתאמות נדרשות במחירים ובשכר.

אך אם אם כלכלני האיחוד היו קשובים למנהיגם הרוחני, הם היו אמורים להבין שהצעדים המוצעים בהסכם הנוכחי לא יהיו אפקטיביים דיים במציאות האירופית הנוכחית בה לא קיימים מטבעות מקומיים וישנו שוני תרבותי רחב. נוסף על כך, חבל שהם לא מבינים מה שפרידמן הבין: אם האירו רוצה לשרוד כדאי מאוד שישמרו על כל השחקנים מרוצים ולא יתנו לאף מדינה ליפול עמוק מדי למשבר. נראה שגרמניה שכחה זאת כשהתעקשה על הסכם כל כך משפיל ליוון (בלי שום מחיקת חוב! מדהים).

לסיכום, אם אפילו על פי מילטון פרידמן המדיניות שנכפתה על יוון דינה להיכשל, אולי בכל זאת ניתן הזדמנות לגישה הקיינסיאנית?

תגובה אחת עבור מדיניות צנע ביוון? אפילו מילטון פרידמן היה סקפטי

[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *