הדיון הציבורי המוכר בנושא הפרטת חברות ממשלתיות ושירותי ציבור עוסק לרוב בסוגיית 'בעד' ו'נגד' הפרטה, כאשר באופן מסורתי מדיניות של הפרטה נתפסת כנאו-ליברלית, קפיטליסטית, ימין כלכלי, בעוד מדיניות של צמצום תהליכי הפרטה נתפסת כסוציאליסטית, חברתית, שמאל כלכלי. עם זאת, הדיון הציבורי בישראל  כמעט ולא נוגע בסוגיית ה-'איך'. הפרטה בדרך של הנפקת מניות לציבור תוביל לתוצאה שונה לחלוטין מהפרטה בדרך של מכירת החברה לידי משקיע פרטי.

המגזר הממשלתי נתפס בעיני רבים כמסורבל ובלתי יעיל ואילו המגזר הפרטי נתפס כמקדם יוזמה ותחרות. הפרטת חברות ממשלתיות מתבטאת במכירה של חברות ממשלתיות, בחלקן או במלואן, לידיים פרטיות. חברות ממשלתיות אפשר למכור בדרכים רבות, אך הנפוצות ביותר הן מכירת גרעין השליטה בחברה ישירות לידי בעלים פרטיים, והנפקת מניות החברה לציבור.

כאמור, הפרטה, כפועל יוצא של אידיאולוגיה ניאו-ליברלית, זוכה לרוב לתמיכה מצד הימין הכלכלי והתנגדות מצד השמאל הכלכלי. תומכי ההפרטה טוענים שצמצום מעורבות המדינה במשק מחד, והגברת מעורבותם של גורמים פרטיים מאידך, מובילה לקידום התחרות, הגברת היעילות, צמצום הוצאות הממשלה ועידוד השקעות. התוצאה של כל אלה היא כלכלה חזקה ובריאה שתיטיב עם כולם: הממשלה תצמצם את הוצאותיה והציבור ייהנה משירותים זולים וטובים יותר.

הכלכלן מילטון פרידמן, נציג נלהב של אסכולת השוק החופשי, אף הציע לחלק חינם מניות של חברות ממשלתיות לכלל האוכלוסייה, בנימוק שחברות אלה נוסדו וצמחו על חשבון משלמי המסים ולפיכך הם ראויים לחלק בבעלות. הצעתו של פרידמן אמנם נראית כהצעה מאוד לא רגילה, אך במדינות אחרות זכתה הצעה זו לתמיכה והצלחה רבה. כראיה לכך, מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה במהלך השנים 1979-1990, חילקה ומכרה מניות לציבור בהנחות מפליגות.

בעוד שבמדינות אחרות נהוגה הפרטה באמצעות הנפקת מניות לציבור הרחב ולעובדי החברה, השיטה הרווחת בישראל היא מכירת השליטה בנכסים ציבוריים לבעלי הון, פעמים רבות במחירי הפסד. כך הטייקונים מקבלים לידיהם במחיר מוזל חברות מניבות רווחים, פרי השקעתם של עובדיהן ושל ציבור משלמי המיסים הישראלי בכללותו.  כתוצאה מכך, גדלה הריכוזיות במשק הישראלי, שנשלט על ידי מספר מצומצם של משפחות בעלות הון רב.

הניסיון שהצטבר בארץ ובעולם מלמד כי הפרטת חברות לא בהכרח חושפת אותן לתחרות. הדבר נכון במיוחד במצב של מונופול טבעי. מחקרים רבים מראים כי העברת חברה ממשלתית מונופוליסטית לידיים פרטיות אינה מובילה בהכרח ליצירת תחרות, ועקב כך אין בה כדי לתרום לקידום המשק או לשיפור השירות. דוגמא למונופולים טבעיים מסוג זה ניתן לראות בענפי תשתית כדוגמת חשמל ותקשורת, שבהם לעיתים קרובות נמנעת תחרות אופטימלית ולפיכך לא תמיד הפתרון להתייעלותם הוא הפרטה, ובודאי שלא בכל תנאי ובכל מחיר.

עוד מסתבר, שהשיקול הכלכלי גרידא איננו בהכרח הגורם המרכזי העומד מאחורי הפרטתן של חברות ממשלתיות. מחקרו של יצחק כ"ץ שבדק את הפרטתן של 194 חברות ממשלתיות ישראליות בין השנים 1962-1987 מצא כי בהחלטות ההפרטה, שיקולים פוליטיים היו בעלי משקל גדול מזה של שיקולים כלכליים. במילים אחרות, ההחלטה להפריט אינה נובעת בהכרח ממשבר כלכלי בחברה זו או אחרת. דווקא במצב של צמיחה ויציבות מגלים גורמים פרטיים עניין רב יותר ברכישת חברות ממשלתיות. מהנתונים עולה כי דווקא חברות רווחיות הן אלה שהופרטו במספר גבוה יותר.

לאור כך, ברור כי עבור מספר לא מבוטל של חברות ממשלתיות בישראל, הפרטה בדרך של הנפקה בבורסה עדיפה על מכירה ישירה של נכסי המדינה. מלבד התועלת הכלכלית להפרטה בדרך של הנפקה לציבור, קיימת גם תועלת חברתית חשובה. עדיף שהציבור הרחב יהנה מרכישת מניות חברות ממשלתיות במחיר נמוך ובתנאי תשלום נוחים על פני משפחות בעלות הון רב ותאגידים בינלאומיים.

נראה כי רשות החברות הממשלתיות, האמונה על הפיכת החברות הממשלתיות לרווחיות, יעילות ונקיות תומכת בהנפקת מניות לציבור. ברשות טוענים כי הנפקה היא הפתרון המיידי הטוב ביותר לתחלואי החברות הממשלתיות. הנפקות לציבור מגבירות את השקיפות ואת נורמות המינהל התקין. ההון המוזרם בחלקו בחזרה לחברה מאפשר שיפור ביצועים והוזלת מחירים שמובילים לשדרוג שורת הרווח.

רשות החברות הממשלתיות אף קידמה את התכנית להנפקות מיעוט. במסגרת תכנית זו המדינה הייתה אמורה להנפיק בהדרגה מניות בשבע חברות ממשלתיות: חברת החשמל, מקורות, רכבת ישראל, רפאל, נתג"ז, התעשייה האווירית ודואר ישראל. השליטה בחברה תשאר בידי המדינה ולא יונפקו יותר מ- 49% מהמניות. בנוסף, תוכננה הפרטה מלאה בשתי חברות הנמל (אשדוד וחיפה) ובחברה לשירותי איכות הסביבה.

רשות החברות הממשלתיות העריכה כי סדרת ההנפקות שתוכננה תניב למדינה הכנסות של יותר מ-5 מיליארד שקל לשנה בשלוש השנים הבאות, או 15-20 מיליארד בסך הכל. הסכומים יועברו בחלקם לאוצר למימון תשלומי החוב, ובכך יוענק לאוצר מרחב להגדלת הגירעון התקציבי. בנוסף לכך, הכנסות של 15-20 מיליארד שקל במשך שלוש שנים, אף מאפשרות הקצאת חלק מההכנסות לטובת חלוקת מניות לציבור ללא עלות. אך, על אף שהתכנית אושרה על ידי הממשלה בסוף שנת 2014, התכנית נתקלה בהתנגדות פוליטית ולא ניתן לראות מכירה או חלוקה של מניות לציבור בעתיד הנראה לעין.

במציאות הישראלית בה אנו חיים כיום קיימת בעיית ריכוזיות חמורה, התנהלות לא תקינה של חברות ממשלתיות, גרעון תקציבי לא מבוטל ובעיית נזילות רצינית בשוק ההון. נראה כי הפרטה בדרך של הנפקת מניות לציבור הינה ההחלטה הכי טובה הן עבור הציבור והן עבור עתיד הכלכלה הישראלית. כעת נותר לקוות שמאמציו של המכון לרפורמות מבניות בקידום נושא זה, יובילו לשינוי המיוחל בקרוב, וסוף סוף גם הציבור הישראלי יזכה להינות מבעלות על מניות של חברות ממשלתיות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *