בימים אחרונים אנחנו נחשפים לטפטוף של ידיעות על המחאה החברתית באיראן. אחרי המחאה ב-2011, קל לנו לדמיין משהו דומה – המחיר של הקוטג' גבוה מדי וגם לשכור דירה לא קל. אבל הכלכלה האיראנית שונה מאוד, ואולי שווה לנסות להבין קצת יותר מה קורה שם.

הפיל שבחדר הוא הוא לא לבן, אלא שחור, והוא כמובן הנפט. איראן מפיקה נפט למעלה ממאה שנה. עד המהפכה האסלאמית בשנת 1979, חברות בינלאומיות (ובעיקר חברות בריטיות) הפיקו את הנפט, והאיראנים קיבלו תמלוגים נמוכים. ניסיון לשנות את המצב בשנת 1953 לא צלח, בשל התערבות מאסיבית של המעצמות המערביות. רק אחרי המהפכה נפתח עולם חדש של אפשרויות כלכליות להנהגה האיראנית, שזכתה לעצמאות כלכלית ויכלה סוף סוף לנצל את רווחי הנפט לטובת המשק האיראני.

אלא שלמנהיג העליון, ח'ומייני, היו תכניות נרחבות הרבה יותר. עם המהפכה, וביתר שאת עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק בשנת 1980, הוא הלאים חלקים נרחבים מענפי התעשיה והשירותים של איראן, בהם בין היתר תעשיית הנפט, והנהיג כלכלה ריכוזית למדי בה מוצרים רבים נמכרים במחיר מפוקח ומסובסד מאוד. הנה למשל, מחיר הבנזין ב-20 השנים האחרונות באיראן בהשוואה למדינות נוספות:

 זו לא טעות. כשאתם שילמתם ארבעה, ואפילו שבעה שקלים לליטר, באיראן שילמו בין 20 אגורות לחצי שקל. ברור שהסבסוד הזה מעוות את ההקצאה – אם נפט ומוצריו זולים כל כך, למה לא להשתמש בהם עוד? אבל זה לא רק זה. מדיניות הסבסוד הקיפה את רוב הכלכלה. החשמל נמכר במחיר מסובסד, וגם מוצרי מזון רבים, שירותי תחבורה ועוד ועוד.

די מהר הבינו שהשיטה הזו, של סבסוד מוצרים מסויימים מאוד ע"י הממשל, יוצרת בעיות רבות. ראשית העלות של הסובסידיות היתה גבוהה מאוד והטילה משקולת עצומה על כתפי הממשלה, וכך מנעה השקעה בתעשיות חדשות. שנית, הסובסידיות היו רגרסיביות, והטיבו יותר עם העשירים, אשר צרכו יותר מן המוצרים המסובסדים (צריכת חשמל גבוהה, שימוש קבוע ברכב פרטי, אלו נחלת השכבות העליונות בכל חברה ובמיוחד בחברה מתפתחת כמו איראן). שלישית, המצב הקיים גרם להקצאה לא יעילה של גורמי יצור בשל מחירי אנרגיה זולים ולכן פגע בכל הסקטור העסקי.

אבל מתנות קל לתת וקשה לקחת בחזרה. ניסיונות להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל את הסובסידיות, נפלו פעם אחר פעם. מלחמת איראן-עיראק לא הועילה הרבה, וגם לא 15 שנות הבצורת שחוותה המדינה, והכלכלה האיראנית בעלת עתודות הנפט העצומות הוסיפה לדשדש, במעין פרדוקס הולנדי מודרני, בגירסתו הפארסית. הנה דוגמה שממחישה את החולשה ההיסטורית של התעשייה האיראנית. כדי להשתמש בנפט צריך לזקק אותו ולהפוך אותו לדלק. באיראן ישנם בתי-זיקוק, אך אלו לא מספקים אפילו את הביקוש לדלק באיראן עצמה. לכן, לאורך שנים וממש עד לאחרונה איראן ייצאה נפט גולמי, אבל נאלצה לייבא דלקים. כך, במצב של אמברגו על מכירת דלקים לאיראן היא נקלעת למצוקה אנרגטית.

כבר מסוף שנות ה-80 נעשו נסיונות להפריט את התעשיות הלאומיות באיראן, ונסיונות אלה נמשכים עד היום. בשנת 2005 עלה לשלטון אחמדינג'אד, בין היתר על רקע הבטחות להילחם בשחיתות ולהעמיק את הסובסידיות, כך שהציבור הרחב יהנה מהעושר של המדינה. לאורך שמונה שנות שלטונו, אחמדינג'אד ביצע כמה סיבובי פרסה, והביא את איראן לכאוס כלכלי. הוא ניפח את ההוצאה הממשלתית, השקיע את רווחי הנפט בפרויקט הגרעין והעניק אשראי זול לציבור. התוצאה הייתה זינוק באינפלציה ובאבטלה. כמובן שהמערכת הכלכלית האיראנית, ככל כלכלה, מורכבת מגורמים רבים, אבל במאמר זה נשתדל להתמקד רק בעניין הסובסידיות.

אחרי שלושים שנות סובסידיות שהלכו והעמיקו, הללו הגיעו להיקף עצום של יותר מרבע מהתוצר האיראני והפכו לנטל בלתי נסבל על הכלכלה. בשנת 2010, החליט אחמדינג'אד לעשות לזה סוף, במסגרת רפורמה משמעותית במסגרתה הוקטנו הסובסידיות (כלומר – הועלו המחירים המפוקחים) על מוצרים שונים, בהם הנפט. מחיר הבנזין במסגרת הרפורמה המתוכננת למשל, היה אמור לצמוח פי תשע. מ-10 סנט לכ-90 סנט לליטר. היישום של הרפורמה לא היה מלא. תיקון משמעותי של המחיר אכן התבצע, וכיום מחיר הבנזין גבוה כמעט פי ארבע ועומד על כ-36 סנט לליטר, אך זה עדיין מחיר רחוק ממחיר שוק.

כדי לפצות על עליית המחירים הדרמטית במשק, הנהיג אחמדינג'אד במקביל, לראשונה בעולם, תכנית לאומית של הכנסה בסיסית אוניברסאלית, שיועדה להעביר את רווחי הנפט אל העם (תכנית דומה מתקיימת באלסקה, אלא שברמה מקומית ולא לאומית). כל בית אב (ובדגש על 'בית אב' ולא כל 'משק בית') מקבל קצבה חודשית קבועה בגובה של בערך 15 דולר לחודש. למעשה, כמעט כל בית אב. נראה שהממשל האיראני השתמש בקצבאות גם ככלי שליטה פוליטי, והפסיק אותן למי שלא התיישרו עם הממשל. בכל אופן, גם במונחים איראניים, זה לא הספיק לפצות על עליות המחירים הנמשכות. בשנים 2011-2012 הוטלו סנקציות מצד מדינות העולם על איראן, ומכאן ואילך קשה להפריד בין ההשפעות של המדיניות הכלכלית האיראנית הפנימית להשפעות של מדיניות החוץ והמסחר. כך או כך, הכלכלה האיראנית קרסה ואחמדינג'אד נפרד מאיתנו.

העלייה של רוחאני, ובהמשך הסכם הגרעין והסרת הסנקציות הפיחה תקוות באיראן. דברים באמת התחילו להשתפר – עליות המחירים נבלמו, הצמיחה עלתה והיקף ההוצאה של הממשלה על סובסידיות ירד. במקביל, החל משנת 2014 תכנית הקצבאות הפסיקה להיות אוניברסאלית כאשר בעלי ההכנסות הגבוהות הפסיקו לקבל קצבאות. אולם, עיקר הצמיחה הייתה עדיין מרוכזת בתעשיית הנפט, ולא התפתחו ענפי תעסוקה נוספים. קשה לקבוע את הסיבה המדוייקת לכך, שכן סביר שלא מדובר בגורם אחד, אך האבטלה באיראן נמצאת היום בשיא, כאשר לפי חלק מההערכות בקרב צעירים מדובר על אבטלה בסדרי גודל של 30%. כלומר, כמעט 1 משלושה צעירים לא מוצא עבודה.

נתוני האבטלה הגבוהים עשויים לתת אינדיקציה לסיבה אפשרית אחת למחאה שאנו שומעים עליה היום בחדשות, אם כי אין לנו כרגע את הנתונים לדעת מה מניע את המחאה בפועל, ואם כלל מדובר במחאה על רקע כלכלי ולא פוליטי. כך או כך, בתקופה האחרונה הרפורמה של ביטול הסובסידיות ממשיכה. זוהי רפורמה שהיא ככל הנראה טובה לכלכלה האיראנית בטווח הארוך, אבל באופן מיידי יוקר המחיה מזנק, ועל אף מדיניות הקצבאות, שוק העבודה המדשדש אינו מיטיב עם המצב הכלכלי הקשה של האזרחים. התקוות לשיפור עם ביצוע הרפורמות והסרת הסנקציות, לפחות בטווח הקצר, התבדו, מה שמגביר את הלחץ מלמטה על הממשל. כמובן שההסבר הכלכלי הוא לא בלעדי, וגורמים חברתיים ופוליטיים חשובים לא פחות. מה שברור הוא שכלכלת איראן, אחת הגדולות בעולם, צריכה דחוף כמה רפורמות מבניות, וגיבוי ציבורי ובינלאומי כדי לעבור אותן בשלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *