אחת השאלות המרכזיות בכלכלה פוליטית איתה מתמודדים כלכלנים ומדעני מדינה היא השאלה הבאה – איזו מדיניות מביאה לתוצאות כלכליות טובות יותר ומי הם הנהנים מאותה מדיניות. הספרות הכלכלית בנושא בוחנת כיצד הביצועים של הכלכלה משפיעים על הסיכויים של פוליטיקאים מכהנים להיבחר לכהונה נוספת. הממצאים בהקשר הזה מובהקים למדי ומראים כי סיכויי בחירה מחדש של פוליטיקאים מכהנים מושפעים באופן חזק ממצב הכלכלה בתקופת הבחירות.

מכיוון שהנושא המדובר נחקר למדי ונראה שקשה לחדש בו, הרי זה מפתיע לראות מחקר חדש בעניין זה משני פרופסורים בכירים לכלכלה. אלן בליינדר ומרק ווטסון (שניהם מפרינסטון) פרסמו  מחקר חדש ובו הם יוצאים לחקירה אקונומטרית של הקשר בין כלכלת ארה"ב לזהותו הפוליטית של הנשיא המכהן. נקודת המוצא שלהם היא הנתון הבא: מאז מלחמת העולם השנייה, תחת נשיאים דמוקרטים צמחה כלכלת ארה"ב בממוצע בכ-2% יותר מאשר תחת נשיאים רפובליקאים (4.35% לעומת 2.54% בהתאמה). הם גם בודקים ומוצאים כי תחת נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית היו פחות חודשי מיתון, נוספו יותר משרות למשק ורווחי התאגידים היו גבוהים יותר (כמובן בניגוד לכל תדמיות הפוליטיקה האמריקאית). אבל כמובן השאלה המעניינת יותר שלה מקדישים החוקרים את רוב המחקר היא למה זה קורה. מה מסביר את התפקוד המוצלח של הכלכלה האמריקאית תחת נשיאים דמוקרטיים? האם מדובר במזל, בנסיבות חיצוניות לחלוטין או שניתן לייחס חלק מהפער למדיניות כלכלית שונה וטובה יותר של הדמוקרטים?

קודם כל, הם בודקים ומוצאים שנשיאים דמוקרטים לא "ירשו" כלכלה במצב טוב יותר. להפך, הם נכנסו לבית הלבן אחרי שנים פחות מוצלחות מבחינה כלכלית. שנית, גודל החוב ומדיניות המס לא מסבירים את ההבדלים בביצועים הכלכליים. גם כאן מוצאים החוקרים כי בניגוד למצופה, הגירעון הממשלתי בתקופתם של נשיאים דמוקרטים הוא קטן יותר מעמיתיהם הרפובליקנים.

המשתנים שכן מצליחים להסביר מחצית מהפער בצמיחה הם גידול בפריון (מהיר יותר בתקופת הדמוקרטים), מחירי הנפט (עולים יותר בתקופות של רפובליקאים), תנאים בין-לאומיים טובים יותר וציפיות צרכנים אופטימיות (קצת) יותר לגבי העתיד. מכאן והלאה, כמובן הכל נתון לוויכוח ולפרשנות. לדוגמא, עד כמה משתנים כמו מחירי נפט ותנאים בין-לאומיים הם משתנים אקסוגניים שלא בשליטתם של הפוליטיקאים או שמא יש לנשיא אמריקאי מכהן השפעה מסוימת על מחירי הנפט (מדיניות חוץ) או על הגידול בפריון (מדיניות פנים). ובסוף, צריך לזכור שגם המשתנים המובהקים מסבירים רק מחצית מהשונות בתוצאה הסופית, למרות שכשמדובר בכלכלה אמריקאית, זה לא מעט.

ומה אצלנו, אתם בטח שואלים? טוב ששאלתם. הגרף הבא מתאר את הצמיחה השנתית בכל שנה ושנה, משנת 1973 ועד אשתקד. החלוקה היא לשלוש סוגים של ממשלות: ממשלות שמאל/מרכז-שמאל, ממשלות ימין וממשלות אחדות לאומית (ממשלות בהן ישבו יחד מפלגות ליכוד ועבודה).

בשנים בהן היו בחירות או התחלפה ממשלה צבע העמודה נקבע לפי הממשלה שכיהנה את מספר החודשים הרב ביותר באותה שנה. הדמיון בממוצעים בינינו לבין האמריקאים מפתיע.

גם אצלנו בשנים בהן שלטו ממשלות שמאל ושמאל-מרכז הצמיחה הממוצעת הייתה גדולה ב-1.5% לעומת השנים בהן שלטו ממשלות ימין. הביצועים הכלכליים של המשק הישראלי בשנים של ממשלות אחדות לאומית היו הגדועים ביותר. זה לא כל-כך מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בעיקר בתקופת ההיפר-אינפלציה והמשבר בשנות ה-80 ותקופת המיתון של האינתיפאדה השניה.

למען האמת, אני חושב שמדובר בשעשוע תאורטי, ולא בממצא משמעותי שניתן להסיק ממנו משהו על המציאות הישראלית. בניגוד לפוליטיקה האמריקאית, שבה הנושאים הכלכליים-חברתיים מהווים קו פרשת מים משמעותי בין המפלגות הגדולות, השסע הפוליטי בישראל הוא לרוב לא סביב נושאים הכלכליים-חברתיים, אלא סביב הקונפליקט ישראלי-ערבי. בנוסף, ברוב מוחלט מהשנים המדוברות, המדיניות הכלכלית של ממשלות השמאל והימין הייתה דומה באופן מחשיד. אם כי אני לא פוסל שגם אצלנו, כמו בארה"ב, בתקופות כהונתן של ממשלות שמאל היו תנאים חיצוניים טובים יותר שאפשרו צמיחה גבוהה יותר של המשק אבל זוהי ספקולציה ותו לא.

בקצרה

Standard   Poor s Global Credit Portal

מחקר נוסף חדש ומעניין התפרסם השבוע. אנליסטים במחלקת המחקר של S&P פרסמו השבוע מחקר ובו הם בוחנים את הסיבות להתאוששות האטית של ארה"ב מהמשבר הפיננסי של 2008. אגב, ההתאוששות היא אטית בצורה יוצאת דופן יחסית למשברים קודמים. מה שמוצאים החוקרים של סוכנות דירוג האשראי הבינלאומית היא ש"פערים קיצוניים" בהכנסה כמו שיש בארה"ב פוגעים בצמיחה ארוכת הטווח של ארה"ב. המחקר הזה הוא לא הראשון ואני בטוח שגם לא האחרון שמצביע על הקשר בין אי-שוויון גדול לצמיחה נמוכה. מה שיותר מעניין בעיניי במקרה הזה הוא זהות הגוף המפרסם. S&P הוא לא עוד מכון מחקר או גוף מעצב מדיניות כלכלית כמו הבנק העולמי או קרן המטבע (שכבר התבטאו בכיוון דומה), אלא גוף שתפקידו ומהותו היא לדרג, קרי לתת ציונים על ביצועים כלכליים של מדינות ושל חברות עסקיות. להחלטות של סוכנויות דירוג אשראי ישנה השפעה רבה על נושאים כמו עלות גיוס החוב. ישנם מבקרים רבים שטענו כי סוכנויות דירוג האשראי פועלות בשרות הגופים הפיננסיים הגדולים וגורמות לממשלות לבצע מדיניות כלכלית שמנוגדת לאינטרס של האזרחים באותן מדינות. לאור תפקידה כ"מצליפה" פיננסית, העמדה הנוכחית של S&P מצביעה על כך שיכול להיות וההבנה שהאי-שוויון הוא בעיה מקרו-כלכלית ולא רק בעיה מוסרית או חברתית מתחילה לחלחל עמוק אל תוך המיינסטרים הפיננסי. ומי יודע, יכול להיות שבקרוב גם אי-שוויון קיצוני של מדינה יהיה פרמטר בדירוג האשראי, מה שיפעיל לחץ נוסף, חיצוני, על מקבלי המדיניות להנהיג מדיניות שתומכת בחלוקה הוגנת יותר של המשאבים.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

תגובה אחת עבור כלכלה פוליטית על קצה המזלג – סיפורם של שני מחקרים חמים מהתנור
  1. רק חבל שהנתונים לא נכונים

    http://bit.ly/2xm33uS


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *