בפוסטים קודמים כתבתי לא פעם על אוטומציה בשוק העבודה והתהליכים הכלכלים והחברתיים שהיא מניעה. “פרוייקט ונוס” הוא ארגון הפועל לקידום שיטה כלכלית-חברתית מעניינת המבוססת במידה רבה על אוטומציה מסיבית. בפוסטים הבאים שאפרסם אתן סקירה ביקרתית של חלק מהרעיונות שמוצגים על-ידי הארגון. למרות שהארגון ממוקם בשולי השיח הכלכלי, ורבים אף יתפשו אותו כהזוי, אני סבור שהרעיונות שהם מעלים ראויים לדיון.

הארגון נוסד על-ידי המעצב התעשייתי ז’אק פרסקו. בעבר הארגון היה מעורב בתנועה הנקראת “זייטגייסט” אך פוצל ממנו בשל חילוקי דעות. בעבר יצאו מספר סרטים הנושאים את השם “זייטגייסט” המפרטים את חלק מהשקפת העולם והיעדים של פרוייקט ונוס, לצד הצגתן של מספר תאוריות קונספירציה.

“פרויקט ונוס מציע חזון אלטרנטיבי, לא למה שהעתיד יהיה, אלא למה שהעתיד עשוי להיות אם ניישם את מה שאנחנו כבר יודעים היום כדי להשיג ציויליזציה גלובלית חדשה.”
מתוך האתר הישראלי של פרוייקט ונוס

ז'אק פרסקו, מייסד הארגון

אציג במילים שלי את החזון של ונוס: לשיטתם, בעתיד לא יהיה יותר רכוש פרטי. כל המוצרים הם נחלת הכלל וכל אחד יוכל לעשות בהם שימוש לפי הצורך. המוצרים יסופקו על-ידי מתכנן מרכזי, שמעתה אקרא לו “המדינה” (אפילו שונוס עצמם נמנעים מלקרוא לו כך). המדינה תוכל להרשות לעצמה לחלק משאבים בצורה כזאת, מפני שהקידמה הטכנולוגית תאפשר רמות פרודוקטיביות מטורפות שאיננו מורגלים להן בעזרת האוטומציה. המערכת תהיה כל כך פרודוקטיבית שלמעשה המערכות “ינהלו את עצמן”. מפני שהמדינה תשלוט באופן ישיר על אמצעי היצור, היא תוכל לעשות שימוש בכל העושר הנוצר לרווחת אזרחיה. הם קוראים לזה Post-Scarcity Society. המתכנן המרכזי שיהיה אחראי על הייצור ועל הקצאת משאבים יהיה קיברנטי ואוטומטי לחלוטין ויפעל לפי אלגוריתמים ובהתאם למידע המתקבל בזמן אמת בכדי להביא למקסום הרווחה החברתית. מכיוון שלא יהיה יותר שימוש בכסף, וכל אחד יוכל לענות על כל צרכיו החומריים ללא כל עבודה או אגירת הון, תיווצר בפועל חברה חסרת מעמדות. הדבר יוביל גם להפחתה משמעותית בפשיעה שנגרמת באופן ישיר מסיבות כלכליות.

חזון העתיד אלטרנטיבי המוצג מכיל מרכיבים רבים. פוסט זה יתמקד ברכיב מרכזי אחד בלבד: האפשרות של ממשל קיברנטי המקבל החלטות המבוססות על אלגוריתמים וחיישנים, ולא על מו"מ פוליטי.

מתכנן מרכזי מושלם?

מעט לאחר התרסקות ברית-המועצות, ביורוקרט רוסי נסע למערב כדי ללמוד כיצד עובד השוק. הוא שאל: “מי אחראי על אספקת הלחם ללונדון?”. הוא היה המום מהתשובה: “אף אחד”.
– תרגום חופשי מאנגלית, מתוך הספר The Undercover Economist, טים הרפורד

התאוריה הנאו-קלאסית של הכלכלה גורסת כי משק בתחרות מושלמת יוביל בהכרח להקצאה אופטימלית של משאבים. בתאוריה, גם מתכנן מרכזי יכול להביא להקצאת משאבים אופטימלית, אך לצורך כך הוא זקוק לאינפורמציה מלאה וזהו תנאי שלא יכול להתקיים במציאות. את רוב הניסיונות ההיסטוריים לתכנון כלכלי מרכזי ניתן לכנות כ“פחות מאופטימלים”, וזאת בלשון המעטה. אחד הניסיונות ההיסטוריים הבולטים ליצור מערכת של תכנון מרכזי היה הניסיון של מאו, מנהיגה הקומוניסטי של סין שהיה בתפקידו עד שנות השבעים. בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת הגה מאו תכנית בת חמש שנים שנועדה להצעיד את סין מחברה חקלאית מסורתית לעידן חדש של תיעוש. “הקפיצה הגדולה קדימה”, כונתה התכנית אז. כיום, מתייחסים לתקופה כ-“הרעב הגדול של סין”, שלפי הערכות שונות גבה את חייהם של עשרות מיליוני סינים.

חדר הבקרה של פרוייקט סינקו (Cybersyn באנגלית). לא מזכיר לכם קצת את Star Trek?

ניסיון מעניין הרבה יותר, וקרוב יותר לרוח החזון של ונוס, היה “פרוייקט סינקו” שפעל בצ’ילה בין השנים 1970-1973. המערכת תוכננה על-ידי סטאפורד ביר, פרופסור אנגלי לניהול, והיא היתה חדשנית ביותר לתקופתה. המערכת כללה רשת מכונות טלקס שהוצבו בחברות ממשלתיות ברחבי המדינה ובמוקד תפעול מרכזי בסנטיאגו. המכונות תיקשרו ביניהם והעבירו פריטי מידע שונים על תהליך ייצור, כגון מידע על חומרי גלם או מחסור בעובדים. המידע הוזן בסנטיאגו למחשב מרכזי שעיבד את המידע ופלט עם הנחיות לפעולה נשלח למפעלים, כך שנעשתה הקצאת משאבים כמעט-בזמן-אמת. ההפיכה הצבאית של פינושה הביאה להרס של הפרוייקט, כך שלעולם לא נדע איך המערכת הייתה פועלת לאורך זמן.

האם זה ישים?

ישנן שנתי שאלות מרכזיות שעולות מהחזון של וונוס למתכנן מרכזי קיברנטי. הראשונה היא ”מי יכתוב את האלגוריתם”? הרי גם אם המערכת אוטומטית לחלוטין, היא צריכה להיות מבוססת על יעדים מוגדרים. יעדים שאולי עדיף שייקבעו באופן פוליטי, שכן אחרת המערכת יכולה להפלות אנשים עם צרכים שונים בשירותים שהמדינה מספקת. הגדרות היעדים לממשל, קיברנטי או לא, הן בהכרח פוליטיות ואידיאולוגיות, ולא ניתן לעשות טכנוקרטיזציה לעניין.

השאלה הנוספת נוגעת למנגנון הפיקוח על היעילות של מערכות כלכליות מונופוליסטיות. במערכת כלכלית מבוססת שוק, התחרות עצמה יכולה להוות מנגנון פיקוח אפקטיבי כנגד חוסר היעילות – שכן פירמות שאינן יעילות מספיק, או שמספקות מוצר או שירות נחות, יתקשו להתחרות בשוק מול פירמות מוצלחות יותר וייעלמו לאורך זמן. לעומת זאת, שוק מונופוליסטי, בין אם המונופול הוא ממשלתי או פרטי, אינו חשוף למנגנון פיקוח זה ולכן גם אם בנקודת הפתיחה המתכנן המרכזי יהיה יעיל, הרי שלאורך זמן היעילות שלו תישחק ולא יהיה מנגנון פיקוח למנוע מהדבר לקרות. חשוב להדגיש, זוהי אינה ביקורת שמועלית דווקא כנגן ממשל קיברנטי, אלא כנגד כל מערכת ריכוזית.

למתכנן מרכזי יש גם יתרונות

קל מאוד לבטל רעיונות פורצי דרך, אך אם נצליח להתגבר על כל המכשולים הללו יתכן שתחכה לנו סוכריה בסוף הדרך, שכן מתכנן-מרכזי יעיל יכול בתיאוריה להביא לשיפור עצום ביעילות השימוש במשאבים. כמה פעמים נתקלתם ביותר מתחנת דלק אחת באותו רחוב? או ביותר מסניף בנק אחד? או סופרמרקט? לפי הגישה הניאו-קלסית, התחרות בין העסקים השונים בענף תביא ליעילות, כפי שפירטתי בפיסקה הקודמת. אך אם נדמיין מצב בו אנו מצליחים לשמור על יעילותה של פירמה אחת ללא צורך בתחרות, יפתח בפנינו עולם חדש: הרי כנראה שתחנת דלק בודדת תצליח לספק את צרכיה של כל האוכלוסיה באזור גיאוגרפי מצומצם גם ללא סניף נוסף. לכן, ניתן לומר שהמשאבים הכרוכים בתפעול הסניף המתחרה הם סוג של בזבוז. המשמעות של שתי תחנות דלק פועלות ברחוב בודד היא בזבוז של משאבים: עובדים, שטח, חשמל… אלו משאבים שניתן היה לעשות בהם שימוש אחר, ללא אובדן של תוצר. זאת בתנאי שהסניף הנותר היה כאמור פועל ביעילות, אך גם היה נקבע מחיר “הוגן” על שירותיו – כלומר מחיר שמטרתו מקסום התועלת החברתית, ולא מקסום התועלת של הפירמה, קרי המחיר המונופוליסטי.

העקרון של המתכנן המרכזי יכול לפעול באופן טוב במיוחד עבור ענפים שבהם העלות השולית היא אפסית – כלומר, ענפים שדורשים השקעה קבועה בתשתית או פיתוח, אך העלות של ייצור מוצר נוסף היא מאוד נמוכה. לדוגמה: שיחה סלולרית. מחירי הסלולר בארץ היו בעבר גבוהים, והם ירדו משמעותית רק בשל הכנסת תחרות לענף. עכשיו דמיינו – כמה ניתן היה להוריד את המחיר אף יותר, אם היינו צריכים להשקיע רק בתשתית סלולר בודדת ולא בחמש תשתיות במקביל? הרי פריסה ארצית של אנטנות סלולר היא עניין יקר, זאת בנוסף לעלויות המטה של הרשתות. הקמתו ותחזוקתו של מערך כזה היא עתירת משאבים. המתכנן המרכזי יוכל להקים ולתחזק מערכת בודדת שתשרת את כלל הצרכנים, ולקבוע על השירות שהמערכת מספקת מחיר עלות בלבד, מחיר שיפחת ככל שירבו משתמשי המערכת.

מלבד זאת, תכנון מרכזי במקום הסתמכות על כלכלת שוק יכול להביא לפתרון בעיית מחזורי העסקים בכלכלה. כיום, כאשר הממשלות והבנקים המרכזיים רוצים לצמצם או להגביר ביקושים, הם יכולים לעשות זאת בכלים עקיפים בלבד. מתכנן מרכזי שאחראי על כל ענפי המשק יוכל להגיב מהר יותר למשבר, או אף למנוע אותו לפני שהחל.

בפוסט הבא שאפרסם אמשיך לעסוק ברעיונות מתוך חזון העתיד של פרוייקט ונוס לכלכלת האנושות, ובהשפעתם הצפויה.

דיסקליימר

התכנים בפוסט הינם דעותי האישיות בלבד ואינם מייצגים את המכון לרפורמות מבניות. למכון לרפורמות מבניות אין כל קשרים עם “פרוייקט ונוס”. אני איני פעיל בתנועה ואין לי כל קשר אליה למעט ההתעניינות ברעיונותיהם. מטרת הפוסט היא להעלות דיון בנושא.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *