איחוד רשימות לפני בחירות הוא לא תופעה נדירה במחוזותינו. בוז'י הרצוג וציפי לבני ב-2015, נתניהו וליברמן ב-2013 וישראל אחת של אהוד ברק בבחירות 99 אלה רק דוגמאות בולטות מתוך רשימה ארוכה. האיחודים הפוליטיים נעשים ממניעים שונים כגון הגדלת מספר המנדטים המשותף, ניסיון להפוך למפלגה הגדולה ביותר (על מנת לקבל המלצה מהנשיא), רצון לעבור את אחוז החסימה, ועוד גורמים נוספים. נשאלת השאלה האם אכן איחוד רשימות עוזר להשיג את המטרות שעומדות בפני הפוליטיקאים שהולכים למהלכים של איחוד ומה המחירים שהם צריכים לשלם על כך?

בוזי-לבני

האם הפעם האיחוד ישיג את המטרה?

הבה נתייחס  למניע הראשון שציינו – הניסיון להגדיל את מספר המנדטים של המפלגה המשותפת, בבחינת 'השלם גדול מסכום חלקיו'. האם איחוד אכן מעניק יותר מנדטים? ואם כן, מדוע? בחינה ראשונית שערך עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מצאה כי איחוד פוליטי אינו מהווה ערובה להגדלת מספר המנדטים המשותפים, וכי ברוב המקרים שבדק מספר המנדטים של הרשימה המשותפת היה קטן יותר מהמנדטים שהיו למפלגות טרם האיחוד (אם כי יש בעייתיות גדולה באופן הבדיקה, שכן קניג משווה למספר המנדטים בכנסת הקודמת של כל רשימה בנפרד, כאשר ברור שהיינו רוצים להשוות למספר המנדטים החזוי שכל מפלגה תקבל בכנסת הנוכחית ללא האיחוד).

מבחינת התיאוריה, מודל Hotelling-Downs הידוע מנבא כי איחוד רשימות לפני הבחירות פוגע בהישג האלקטורלי, כפי שמיד אראה. המודל הוא פשוט למדי: נניח שכלל המצביעים בבחירות מתפלגים באופן כלשהו לאורך הציר של "ימין-שמאל", בהתאם לעמדותיהם. באותו האופן, נמקם כעת את המפלגות השונות על אותה קשת המייצגת את המפה הפוליטית בישראל. המרחקים בין המפלגות לאורך הציר מתארים את הפער בין עמדותיהן, ולפיכך את יחס הפרטים אליהן. לדוגמא, אדם הממוקם מבחינת עמדותיו קרוב יותר למפלגה א' מאשר למפלגה ב', יעדיף להצביע למפלגה א'. (ראו שרטוט). התוצאה המפורסמת של המודל הזה, המכונה "תיאוריית המצביע החציוני", מתייחסת למיקום האופטימלי של המפלגות לאורך הציר. מתברר כי במערכת פוליטית עם שתי מפלגות, שווי המשקל היחיד מתקיים כאשר שתי המפלגות מתמקמות במרכז, ומתחלקות חצי-חצי במספר המצביעים. כלומר, המודל מנבא שמפלגות יטשטשטו את ההבדלים ביניהן ויתכנסו למרכז כדי לגנוב כמה שיותר קולות לצד השני (תחת ההנחה שהקולות בצד הפוליטי שלהן מובטחים).

התוצאה הזו של הוטלינג-דאונס מנבאת כי איחוד בין רשימות צפוי להקטין את כמות המצביעים הכולל לשני הגופים (תחת ההנחה שלא קיימת מפלגה נוספת בטווח ביניהן), כי ריצה משותפת תתפרש בידי הציבור כתזוזה של שתי המפלגות אחת לכיוון השנייה. תהליך ההתמרכזות היחסי גורם לרשימה המשותפת לאבד מצביעים למפלגות מימינן (כיוון שהתרחקו מהם שמאלה) ולמפלגות שמשמאלן. כפי שמסביר אור טוטנאור (אף הוא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה), בכל תזוזה ימינה או שמאלה מפלגה עשויה לאבד את ה"נישה" שלה על הקשת הפוליטית.


הוטלינג בישראל

אין ספק שהמודל הזה תופס אינטואיציות חשובות, אבל בגירסתו הפשוטה הוא מפספס אלמנטים מרכזיים בשיקולי הבוחרים ובשיקולי המפלגות, ובפרט, הוא לא מסביר מדוע המפלגות בכל זאת מתאחדות.

ראשית, אלמנט מרכזי שנעדר מהמודל של הוטלינג הוא הרעיון של "מומנטום" – האיחוד הוא סוג של מיתוג מחדש, ולכן יכול להפוך מגמה של מפלגה ולגרוף לחיקה מצביעים חדשים.

שנית, ואולי חשוב יותר, הוא השיקול האסטרטגי שבאיחוד: המטרה האמיתית של בוז'י הרצוג וציפי לבני איננה למקסם את סך הפוטנציאל האלקטורלי של שתי המפלגות ותו לא, אלא להגדיל הסיכוי להיות המפלגה שתרכיב את הממשלה. מדובר במטרות דומות אך לא זהות לחלוטין. עבור מטרה זו יש היגיון באיחוד המייצר את הרשימה הגדולה בכנסת (גם אם היא קטנה מסכום חלקיה בנפרד), כי האיחוד מייצר לגיטימציה ציבורית שעשויה לסייע לעומד בראש הגוף המאוחד לקבל די ממליצים על מנת להקים את הממשלה. זה היה ללא ספק אחד השיקולים המרכזיים של נתניהו באיחוד עם ליברמן בבחירות הקודמות. אמנם הריצה המשותפת כנראה גרמה לאיבוד מנדטים ופגעה בכוחו האלקטורלי של הליכוד, אבל די ברור שעבור נתניהו המהלך השתלם וסייע מאוד להבטיח את ראשות הממשלה. הליכוד ביתנו הפכה למפלגה הגדולה בכנסת, מה שהקטין משמעותית את הסיכוי של פוליטיקאים אחרים להרכיב את הממשלה. הטיעון האסטרטגי מתחזק ככל ששיטת הבחירות הנהוגה היא פחות יחסית (disproportional). לדוגמא, בשיטה האמריקאית בה המועמד המנצח באזור הבחירה זוכה בכלל הקולות (Winner takes all), השיקולים בעד איחוד רשימות מתחזקים והמערכת הפוליטית מתגבשת סביב מספר שחקנים קטן יחסית.

השיקול האסטרטגי שחסר במודל הוטלינג-דאונס רלוונטי גם בנוגע להעדפותיהם של המצביעים. המודל מניח שהמצביעים הם "כנים", כלומר מצביעים באופן בלעדי לפי ההתאמה לדעותיהם הפוליטיות. בפועל, מצביעים רוצים להצביע למפלגות גדולות ומשפיעות, ולכן מושפעים מאוד מהסיכויים של רשימה מאוחדת להיות הרשימה הגדולה ביותר ובעלת הסיכוי הרב ביותר להרכיב ממשלה.

זווית מעניינת לנושא תורמת גולדר (Golder), שמוסיפה מימד של אי-וודאות (Uncertainty) למשוואת ההצבעה:

לפי גולדר, ישנו חוסר ודאות מתמיד לגבי עמדות של המפלגות. עם כל הכבוד למצעים ולהבטחות בחירות, המצביע לא יודע מה תעשה המפלגה בפועל לאחר יום הבחירות. איחוד רשימות מהווה איתות למצביעים על זהות השותפים הקואליציונים העתידיים, וכך מצמצם את האי-וודאות של הבוחרים. אי-וודאות מסוג זה רלוונטית מאוד לישראל של פוסט עידן הגושים הגדולים. למשל, כמה ממצביעי "התנועה" ב-2013 חשבו שהיא תסכים לשבת בממשלת נתניהו עם הבית היהודי? עבור מצביע שונא-סיכון, איחוד רשימות לכל הפחות מפחית את רמת אי-הוודאות הנלווה לתהליך יצירת הקואליציות בישראל.

אישוש אמפירי להשערה זו מספק טילמן (Tillman). לטענתו, רמת אי-הוודאות בנוגע לעמדות המפלגות ותוכניותיהן בעתיד אמורה להתבטא בשיעור ההצבעה בבחירות: כלל שהסיכון (או אי-הוודאות) הנלווה להצבעה נמוך יותר, שיעור ההצבעה אמור לגדול. אם איחוד רשימות אכן מצמצם את אי-הוודאות, נצפה שהדבר יוביל לשיעור מצביעים גבוה יותר. טילמן בחן 223 מערכות בחירות ב-19 פרלמנטים מערביים בין השנים 1970 ל-2002 ומצא כי איחוד רשימות לפני בחירות מעלה בממוצע את שיעור ההצבעה ב-1.5%, השפעה משמעותית למדי.

כאמור, נדמה לי כי הטענה בנוגע לצמצום האי-וודאות רלוונטית מאוד לישראל: ביטול ההפרדה הקשיחה שהייתה בעבר בין "הגושים", כפי שזו מתבטאת בפריחתן של מפלגות המרכז, מכניסה  חוסר וודאות משמעותי לגבי הרכב הקואליציות עתידיות וגורמת לטשטוש אידיאולוגי חמור. שימו לב שבעידן של הפרדה ברורה בין שני המחנות הפוליטיים, קיימת הרבה הרבה פחות אי וודאות בנוגע לשותפים קואליציונים פוטנציאליים, והצורך באיתות פוחת. לעומת זאת, במצבנו, כאשר מפלגות יתקשו להתחייב בפני בוחרים עם מי הם ישבו לאחר הבחירות, איחוד רשימות יכול לשמש מעין התחייבות לבוחרים בנוגע לכיוון שאליו הולכת המפלגה.

בינתיים, על פי הסקרים, האיחוד של הרצוג ולבני נושא פרי, אך כמובן שדברים עשויים עוד להשתנות. אם בשלב כלשהו יחלו שמועות בדבר אפשרות ש"המחנה הציוני" יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, אזי האיתות שמייצר האיחוד עלול לקבל משמעות שונה לחלוטין ולפעול לרעתם בקלפי.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

תגובה אחת עבור כוחנו באחדותנו?
  1. מעורר מחשבה, תודה רבה


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *