כדורגל, מונופול ומחירים הוגנים – תובנות ממחאת האוהדים בליגת העל – המכון לרפורמות מבניות

"המחאה החברתית הגיעה לכדורגל" (אריה מליניאק, "חדשות הספורט", רדיו ללא הפסקה)

ליגת העל בכדורגל נפתחה בסוף שבוע שעבר, והיא לוותה במאבק מרשים של קבוצות אוהדים כנגד מחירי הכרטיסים במגרשים. האוהדים מחו על מחירים מופקעים ואיימו בהחרמת המשחקים. נציגי הקבוצות ניסו להנמיך את גובה הלהבות באמצעות הכרזה על מחירי מקסימום שיחולו בענף, כתלות באטרקטיביות של הקבוצות המשחקות: כרטיס למשחק בין הקבוצות "הגדולות" יעלה עד 90 ש"ח, ובין הקטנות עד 50 ש"ח.

מחאת אוהדי מכבי נתניה

מחאת אוהדי מכבי נתניה

על פניו יש כאן מחאת צרכנים סטנדרטית המנסה להוביל להורדת מחירים, כמו מחאת הקוטג' שהחלה את המחאה החברתית של קיץ 2011, אך מהעמדות השונות המוצגות עולה תמונה מעניינת בנוגע לשאלה איזה סוג של מוצר הוא כדורגל, ובאיזה סוג של שוק הוא מתנהל. בחינה מעמיקה יותר מגלה מדוע הניתוחים הכלכליים הרגילים של "ביקוש והיצע" נתפסים על ידי רוב המשתתפים כלא כל-כך רלוונטיים.

"זה רק מחיר מקסימום, הוא יכול גם לרדת" (מאיר איינשטיין, שם, שם).

לכאורה החלטת בעלי הקבוצות להוריד את מחירי הכרטיסים לחלק מהמשחקים אמורה לשפר את רווחת האוהדים – הרי קבעו מחירי מקסימום אשר נמוכים בחלק מהמקרים מהמחירים של השנים הקודמות, ומכאן אפשר רק לרדת. ובכן ראשית, אנחנו יודעים שקביעת מחירי מקסימום לא תמיד משפרת את מצבו של הצרכן. אמנם זה צעד שיכול להוביל לתחרות, אבל הכרזה פומבית על מחיר יכולה לשרת את בעלי הקבוצות, כיוון שעצם ההכרזה על מחיר מאפשרת לגופים עסקיים מתחרים לייצר קרטל סביב אותו מחיר. כך מחקר מעניין של כלכלנית רוסית-אמריקאית מצא כי שכר המינימום הנקבע בחוק מאפשר למעסיקים רבים לתאם סביבו את השכר שהם משלמים לעובדים וכך שכר המינימום הופך למעשה לשכר מקסימום. האינטואיציה הכלכלית היא שההכרזה הפומבית על המחיר פותרת את בעיית האינפורמציה ומאפשרת למעסיקים לעשות תאום סביב מחיר מסוים.

 "- המוצר פגום, ואתם קובעים מחירים כאילו זה הפרמייר-ליג. – לא מסכים, לא מסכים, 90 שקל למשחק בין הגדולות נשמע לי סביר". (רון קופמן ואיינשטיין מתווכחים באולפן).

מרבית הדיונים בנושא נסבו סביב הרעיון של "מחיר הוגן". אבל מה זה בעצם אומר? לצערי "הוגנות" הוא לא מושג כל כך רווח בתיאוריה הכלכלית, אך נדמה שהכוונה כאן היא למחיר "מוצדק", כלומר מחיר שהמוצר שמוכרים, דהיינו הכדורגל הישראלי, מצדיק אותו. מעניין שאף צד לא מציין את מה שכביכול אמור להיות המובן אליו – בשוק חופשי מנגנון המחירים הוא שאמור להוביל לאיזון בין הביקוש וההיצע. אם המחיר גבוה מדי עבור המוצר "פח" הזה, אמור להיווצר עודף היצע, שידחוף את המחירים כלפי מטה לעבר המחיר "הנכון". כלומר, אם אכן המחיר גבוה מדי, מחירי המקסימום שעליהם הוסכם לא יתממשו במציאות, אלא אמורים לרדת. אבל אף אחד לא מעלה על דעתו שזה מה שיקרה. בעצם, למה לא?

ראשית כל, התשובה המתבקשת היא שאין כאן שוק תחרותי. אמנם 14 קבוצות מתחרות בליגת העל, אבל מבחינת האוהדים המוצרים אינם תחליפיים כי הרי הם אוהדים קבוצה אחת ואת משחקיה הם מעוניינים לראות. כל קבוצה היא בעצם מונופול אזורי, כלומר יחסי הכוחות בין בעלי הקבוצות לאוהדים הם מאוד לא שוויוניים, וככל שהאוהדים יותר מסורים, היכולת של בעלי הקבוצה לחלוב אותם עולה.

גם באנגליה האוהדים מחו על המחירים המופקעים

גם באנגליה האוהדים מחו על המחירים המופקעים

" – אי אפשר לקחת פחות. יש עלויות אבטחה גבוהות- ובמשחק בין הגדולות, כשיש יותר אוהדים, עלויות האבטחה שמטילה עלינו המשטרה עולות.  –  מה אכפת לי עלויות אבטחה? כשאני קונה במבה אני שואל מהן עלויות ההובלה"? (קופמן לא מתרשם מטענות נציגי הקבוצות)

כשהשוק מונופוליסטי, גם חסידי השוק החופשי יצדדו בהתערבות הרגולטור לפיקוח על רמת המחירים. אחת השיטות לפיקוח מכונה cost-plus, בה המדינה בוחנת את עלויות היצרן, מוסיפה להן שיעור רווח "נורמאלי", וכך נקבע המחיר המפוקח. פרקטיקה זו היתה מקובלת בעבר בישראל כשחלק משמעותי מהייצור בוצע על ידי חברות ממשלתיות וחברות הסתדרותיות. כמובן ששיטה כזו מעודדת חוסר יעילות, כי אם העלויות מכוסות על-ידי המחיר, אין לחברה סיבה להתייעל, אבל גם העלויות לא מעניינות את רון קופמן. מבחינתו יש מחיר "הוגן" לכדורגל, וזה כלל לא קשור לעלויות. טענה לא סטנדרטית, לכל הדעות.

 "אני לא צריך לסבול כי אני אוהד קבוצה גדולה" (מליניאק). "למה שאוהדי הקבוצות הגדולות יממנו את השאר? זה שאני אוהד קבוצה גדולה אומר שאני יותר עשיר"? (משה פרימו)

כאן אנחנו מגיעים לטענה המעניינת באמת בדיון. הרי אנחנו רגילים לכך שמחיר נקבע לפי איכותו של המוצר, וברור לכל שצפייה בקבוצה טובה לעומת צפייה בקבוצה פחות טובה זה לא אותו מוצר. עכשיו באים האוהדים, וחלק מהפרשנים, ואומרים שזה לא הוגן, ושזה לא רלוונטי. לדידם, המחיר צריך להיקבע לפי יכולות הצרכן, לא לפי איכות המוצר. העובדה שצפייה במשחק של מכבי ת"א היא כנראה חוויה אטרקטיבית יותר מצפייה בהפועל רעננה, או עצם זה שמכבי חיפה נחשבת קבוצה גדולה כפונקציה ישירה של הוצאות השכר שלה לא רלוונטיות לקביעת מחיר המוצר.

"כדורגל הוא מוצר בסיסי" (בוני גינצבורג)

אנחנו מגיעים כעת לשורה התחתונה. בכל הנוגע לפרשנים המצוטטים לעיל, נדמה שכדורגל נתפס אצלם כמוצר צריכה בסיסי, כזכות יסוד של כל תושב. זה כמובן נשמע מוזר, הרי האם הגיוני שנתמחר את מחירי הכרטיסים כמו תשלומי הארנונה, עם הנחה לזכאים?

כשבוחנים את המצב לעומק, רואים שיש היגיון מאחורי הטענה. הסיבה היא המימון הציבורי המאסיבי שמקבלות הקבוצות מהמדינה. מעל 95 מיליון ש"ח מקבלות הקבוצות דרך משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות או הטוטו. הכול מכספי המיסים שלנו. במצב עניינים כזה, נדמה לי כי ראוי שמדיניות התמחור לא תקבע רק בהתאם לשיקולי רווחיות, אלא שהנגשת הכדורגל לקהל הרחב צריכה להוות מטרה מרכזית. אם לא נזכה למוצר איכותי, לפחות מגיע לנו שהוא יהיה זול יותר.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *