בבסיס הפילוסופיה הכלכלית הניאו-קלאסית עומד הרעיון כי כוחות השוק הם אלו שיביאו לתוצאה הטובה ביותר עבור כלל האוכלוסייה. פילוסופיה זו היא העומדת מאחורי תפיסתם של אלו הגורסים כי התערבות ממשלתית היא בהכרח רעה ולכן על הממשלה להיות "רזה" ככל שניתן. מתי כן צריך את הממשלה אם כך? בשווקים בהם מתקיים כשל שוק.

אדם סמית'

הספרות הכלכלית מגדירה מספר מצבים בהם השוק יכשל כאשר אחד מכשלי השוק המרכזיים הינו מוצרים ציבוריים. הראשון שהתייחס לכך היה אבי המחשבה הכלכלית המודרנית אדם סמית', אשר הקדיש ספר שלם בחיבורו "עושר האומות" לנושא הכנסותיו של הריבון (קרי, המדינה). סמית', שחיי וכתב במאה ה-18, התייחס להכנסות המדינה כצורך הכרחי למימון של שני דברים עיקריים- צבא ומערכת משפטית. שווקים אלו, הסיק סמית' חייבים להיות במימון ציבורי ואינם יכולים להתנהל באופן של שוק חופשי.

למרות שהחברה האנושית התפתחה באופן משמעותי מאז זמנו של סמית', התיאוריה הכלכלית הנוגעת למוצרים ציבוריים נשארה על כנה במהותה. מתוך ההגדרה הכלכלית המודרנית, מוצר הינו ציבורי אם לא ניתן למנוע צריכתו ע"י רבים כאשר הוא נצרך ע"י פרט אחד לפחות. הדוגמא הרווחת נותרה דוגמתו של סמית' – ביטחון – כאשר צבא נלחם ומגן על המולדת, נהנים מכך כל האזרחים ללא קשר אם שילמו עליו או לא. דוגמא נוספת שיכולה להבהיר את הנושא היא פנס רחוב. מספיק שאחד יסכים לשלם על התאורה וכולם יהנו ממנה בחינם. הכלכלנים מגדירים את אלו שנהנים ממוצר ציבורי אך לא שילמו עליו כ"רוכבים חופשיים". במקרים כאלו לכן, יש צורך ביד מכוונת שתאלץ את כל המשתמשים לשלם בדרך כזו או אחרת. יש לציין כי מדובר בתיאוריה הקלאסית/הניא-וקלאסית ולא ברעיונות סוציאליסטיים רדיקאליים.

שאלה מעניינת במיוחד בהקשר זה היא האם חינוך הוא מוצר ציבורי. כלומר, האם יש צורך בהתערבות ממשלתית חזקה או שכוחות השוק יעשו את הטוב ביותר עבור כולם? מצד אחד, חינוך אינו עונה על ההגדרה התיאורטית היבשה מכיוון שניתן לקיים מערכות חינוך פרטיות במבנה של שוק תחרותי וניתן די בקלות למנוע בעיה של רוכבים חופשיים במערכות החינוך. מצד שני, לחינוך השפעות בלתי מבוטלות על החברה והכלכלה מבחינת פריון העובדים, פוטנציאל הצמיחה ועוד. זהו סוג נוסף של כשל הנקרא השפעות חיצוניות (Externalities).

השמש – מוצר ציבורי

המציאות החברתית-כלכלית היא כמובן מורכבת יותר וההפרדה הדיכוטומית התיאורטית היא בעייתית. בפועל, כל מדינות העולם מממנות בהיקף מסוים את מערכות החינוך שלהם. במציאות של ימינו השאלה שצריכה להישאל היא מה מידת המעורבות הרצויה של השוק הפרטי במערכות החינוך הציבוריות ולא האם מערכת החינוך צריכה להיות ציבורית או פרטית (סביר לשער שלא ימצאו אנשים התומכים בביטול מוחלט של מערכות החינוך הציבוריות).

תהליכי ההפרטה בישראל בשני העשורים האחרונים לא פסחו על מערכת החינוך: החל בבתי ספר פרטיים וכלה בהוצאה למיקור חוץ את פעולות הליבה של משרד החינוך ברור כי כניסת השוק החופשי לישראל חדרה גם למשרד החינוך. מהדו"ח השנתי שמוציא ה-OECD בנושא חינוך עולה כי ההוצאה הלאומית בישראל שנת 2013 על חינוך כאחוז מהתוצר היא גבוהה יחסית ועומדת על 7.5%, זאת לעומת ממוצע של 6.1% במדינות ה-OECD. עם זאת, ההוצאה לתלמיד נמוכה בכ-22% מההוצאה הממוצעת במדינות ה-OECD. בהתאם, מספר השעות שתלמידי ישראל מבלים בבתי הספר גם הוא נמוך בכ-8.5% מהממוצע ב-OECD. ההוצאה הפרטית על חינוך בארץ גבוהה ביחס לממוצע ועומדת על 10.5% מסך ההוצאות על חינוך בחינוך יסודי ועל יסודי ועל כ-51% במערכת ההשכלה הגבוהה. הממוצע במדינות ה-OECD עומד על 8.5% ו-31% בהתאמה. מנתונים אלו עולה כי משקלו של השוק הפרטי במערכת החינוך בארץ גבוה ביחס למדינות ה-OECD.

עוד עולה מהדו"ח כי ישנו קשר חיובי בין רמת ההוצאה הציבורית לתלמיד והשיגי התלמידים במבחני PISA הבין לאומיים במתמטיקה. כלומר, השיגי תלמידים הלומדים במדינות אשר מוציאות יותר על חינוך גבוהים יותר. הישגי התלמידים הישראלים במבחנים אלו, כידוע, נמוכים מהממוצע. נתונים אלו אך מאששים את התחושה הכללית הקיימת כיום בציבור הישראלי- ממשלה שרוצה להתנער מאחריות על אזרחיה, מערכת חינוך ציבורית מיובשת המתקשה לתפקד במשאבים שניתנים לה ותלמידים בעלי הישגים נמוכים בהשוואה בינלאומית.

כמובן שתשובה מדעית לשאלה בדבר מידת המעורבות הפרטית האידיאלית בשוק, אם קיימת בכלל, דורשת מחקר מעמיק ומורכב. עם זאת, נראה כי חינוך הוא שוק בו התערבות ממשלתית עמוקה הינה בגדר הכרח. הכלה עיוורת של אידיאולוגיית ההפרטה כפי שמתבצעת כיום במשרד החינוך הינה טעות קשה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *