סיבה לדאגה

תכירו, זהו לארי סאמרס והוא נראה מודאג. למי שלא מכיר, סאמרס הוא אחד הכלכלנים המובילים בעולם. הוא היה שר האוצר בממשל קלינטון, נשיא אוניברסיטת הרווארד ויו"ר המועצה הכלכלית של אובמה. סאמרס מודאג עד כדי כך שבנובמבר 2013 בהרצאה שנשא בפני בכירים של קרן המטבע הבינלאומית הוא הרגיש צורך לחדש מושג שלא השתמשו בו כבר יותר מ-70 שנה.

באותה הרצאה ובהופעותיו לאחר מכן סאמרס הביע חשש שאנחנו נכנסים לתקופה של "קיפאון מתמיד" (Secular Stagnation). המושג הזה לקוח מתוך הרצאה אחרת שנשא ב-1938 אלווין הנסן, הידוע גם כ"קיינס האמריקאי", כלכלן בכיר שהיה שותף מרכזי לעיצוב מדיניות הניו-דיל של רוזוולט. הנסן תהה בזמנו שמא הגיע הקץ לעידן הצמיחה המהירה של הכלכלה האמריקאית והאומה נדונה לתקופה ממושכת של קיפאון כלכלי, שיעורי צמיחה אפסיים ואבטלה גבוהה.

כמובן שמה שהנסן לא חזה זה את מלחמת העולם השנייה שפרצה שנה מאוחר יותר ושינתה ללא היכר את הכלכלה האמריקאית והכלכלה העולמית וכך אותו מושג של "קיפאון מתמיד" נכנס למדפי הארכיונים עד שסאמרס שלף אותו משם השנה. מאז אותה הרצאה של סאמרס, הויכוח על ה-Secular Stagnation הופך להיות לויכוח מרכזי שמפלג את המקרו-כלכלנים. אין כלכלן שמכבד את עצמו שלא כתב או התייחס לניתוח של סאמרס והשלכותיו על המדיניות הכלכלית הנדרשת.

הדבר שסאמרס מודאג ממנו הוא מצב הכלכלה של המדינות המפותחות לאחר המשבר של 2008 וההתאוששות החלשה שלאחר המשבר. האבטלה הגואה, הצמיחה המדשדשת, אינפלציה האפסית, כל אלה הן סיבות טובות לדאגה. סטנלי פישר, פול קרוגמן, בוב גורדון, אוליביה בלנשרד ועוד רבים וטובים תרמו את תרומתם לדיון ולאחרונה אף יצא ספר אלקטרוני שמקבץ מאמרים של 20 כלכלנים מובילים על הנושא. אם מדובר בנושא כל כך מרכזי בשיח הכלכלי, אולי כדאי שננסה להסביר במה מדובר:

הצמיחה של המשק האמריקאי נמוכה יותר מהמצופה

הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הסטגנציה הקבועה הוא מציאות כלכלית בה היצע החיסכון נמצא בעודף לעומת הביקוש להשקעות, וחוסר האיזון הזה הוא שמוביל לקיפאון בפעילות הכלכלית. לפי התאוריה המקרו-כלכלית חיסכון צריך להיות שווה להשקעה ובשיווי משקל כל החיסכון במשק (קרנות פנסיה, פקדונות, קרנות השתלמות וכו') מופנה לטובת אפיקי השקעה יצרניים שמניבים תשואה לחוסכים וגורמים לצמיחה במשק. המנגנון שאמור לאזן ולהביא לשיווי המשקל הוא מנגנון הריבית. אם יש עודף של חיסכון במשק, הריבית אמורה לרדת ולגרום לכך שגם רמת החיסכון תרד ותשתווה לרמת ההשקעה הנדרשת. עד כאן התאוריה.

הטענה של סאמרס היא שבכלכלות המתועשות והמפותחות של המערב נוצר מצב שבו ישנו עודף חיסכון קיצוני, ואין מספיק אפיקי השקעה טובים על מנת לספוג את אותם עודפי חיסכון אדירים. הסיבות הן רבות, אבל כסיבה אחת מרכזית מביא סאמרס את צמיחתה של תעשיית הטכנולוגיה. התעשייה הייתה מאז ומתמיד אחד מאפיקי ההשקעה המרכזיים במשק. על מנת לבנות מפעל מכוניות חדש נדרשו השקעות הוניות עצומות ומדובר היה באפיק השקעה סולידי עם שיעורי תשואה טובים. אלא שהתעשייה העולמית עברה שינוי דרמטי בעשורים האחרונים. תשוו למשל בין סוני לווטסאפ – לשתי החברות שווי שוק דומה, אבל בעוד שחברה אחת שמייצגת תעשייה "ישנה" ישנם אלפי מפעלים ברחבי העולם והיא מעסיקה עשרות אלפי עובדים, הרי שווטסאפ פועלת מחדר אחד בפאלו אלטו שבו יש 55 עובדים (והיא עדיין שווה 19 מיליארד דולר). גם גוגל ואפל, המובילות הטכנולוגיות של ימינו יושבות על הררי מזומנים אדירים שלא מוצאים את מקומם בהשקעות יצרניות.

יש לסאמרס עוד כמה הסברים תופעה. סיבה מרכזית נוספת שמציע סאמרס לעודף החיסכון נעוצה באי-שוויון שהולך וגדל בין האנשים במדינות המערב (ובפרט בארה"ב). העשירים נוטים לחסוך חלק גדול יותר מההכנסה שלהם ולצרוך חלק קטן יותר (נטייה שולית לצרוך בשפת הכלכלנים), ואילו ההכנסה הפנויה של מעמד הביניים, זו שרובה מופנית לצריכה הולכת ונשחקת עם עליית אי-השוויון. כך, גדל עוד יותר החיסכון של המשק על חשבון הביקוש וצריכה של מוצרים. עוד סיבות שגורמות למשק לחסוך יותר הן עלייה בתוחלת החיים (אנשים נוטים לשים יותר כסף בצד לממן את עלויות הפרישה) וגידול כללי בתחושת אי-הודאות הכלכלית מאז המשבר הפיננסי האחרון.

55 עובדים ששווים 19 מיליארד דולר

55 עובדים ששווים 19 מיליארד דולר

הסכנה במצב החדש שנוצר היא כפולה. המחסור שנוצר באפיקי השקעה טובים ויצרניים עלול להוביל לצמיחה נמוכה, מחסור ביצירת מקומות עבודה והמשך הקיפאון בשכר העובדים (פחות מקומות עבודה > פחות תחרות על עובדים > שכר יותר נמוך) ומצד שני כל החיסכון העודף הזה שמחפש תשואה סבירה מופנה לטובת אפיקי השקעה ספקולטיביים ומהווה קרקע פוריה להתפתחותה של בועה פיננסית שהמשבר של 2008 יוכל להחוויר לעומתה.

אז מה עושים?

כאן מתחילה הבעיה האמיתית. כפי שאמרנו, המנגנון המרכזי שאמור לאזן ולהביא לשיווי משקל בין חיסכון והשקעה במשק הוא מנגנון הריבית. מי שאחראי במידה רבה (אבל לא בלעדית) על קביעת שער הריבית במשק הוא הבנק המרכזי שקובע את שער הריבית הראשוני (המחיר של הכסף שהוא מלווה לבנקים המסחריים). כפי שכתבתי, במקרה שבו יש עודף חיסכון כל מה שצריך לעשות זה להוריד את שער הריבית על מנת להפחית את היצע החיסכון (כי מקבלים תשואה יותר נמוכה על הפיקדונות) ולהגדיל את הביקוש להשקעות (כי יותר זול להלוות כשהריבית נמוכה). אלא שיש לנו בעיה – הריביות של רוב הבנקים המרכזיים בעולם היום הן כבר אפסיות. בנק ישראל הוריד לאחרונה את הריבית שלו ל-0.25%, שער הריבית הנמוך אי פעם, וחלק גדול מהבנקים המרכזיים הגדולים כבר נמצאים מזמן בסביבת ריבית אפסית ולכן אנחנו נמצאים בבעיה ששמה Zero lower bound ומשמעותה שאפשרות הפעולה של הבנקים המרכזיים מוגבלת ביותר. גם אם הבנקים היו רוצים להוריד עוד את הריבית, הם פשוט לא יכולים, אלא אם כן הם יעברו למשטר של ריבית שלילית (שבו הבנק ייתן לך כסף על מנת שתיקח הלוואה), משהו שטרם נוסה באופן רציני.

צעד אפשרי נוסף שסאמרס מציע לחשוב עליו ברצינות על מנת להימלט מהגורל העגום של ה-SecStag הוא הגדלת החוב הציבורי והשקעות ציבוריות רחבות היקף שיספגו את כל אותם עודפי חיסכון אדירים שנוצרים במשק. אבל זה צעד שדורש הגדלה משמעותית של החוב הציבורי וההיתכנות הפוליטית של צעדים כאלה בדמוקרטיות המערביות של היום הוא נמוך מאוד (למשל סין השיקה ב-2008 תכנית תמריצים פיסקלית שהיא כפולה במושגי תמ"ג יחסי מתכנית התמריצים של אובמה. הממשל הסיני הכריז שתכנית התמריצים תגרום לצמיחה קבועה של 8% וזכה לקיתונות של סקפטיות מכלכלנים במערב. מאז הצמיחה הסינית הגיעה ל-12% שנתי והסקפטיות של המערב התחלפה בהערצה).

איך זה קשור אלינו?

בימים אלה, לאחר שבנק ישראל הוריד את הריבית הרשמית לשפל כל הזמנים, הריטואל השנתי של ויכוח על תקציב הביטחון חוזר על עצמו והנתונים על שיעור הצמיחה רחוקים מלהרשים, אולי כדאי להקדיש רגע לדאגותיו של מר סאמרס. אז נכון שהבעיות שלנו הן שונות מאוד מהבעיות איתן מתמודדת הכלכלה האמריקאית או האיחוד האירופי והצלחנו להימנע מייבוא המשבר של 2008 (בעיקר עקב השמרנות היחסית של המערכת הפיננסית). אבל צריך לזכור שהמשק הישראלי הוא משק קטן, פתוח ורגיש מאוד למגמות הכלכליות של העולם הגדול ואנחנו מזמן דומים יותר לכלכלות מפותחות כמו אירלנד ואיטליה ופחות לכלכלות מתפתחות כמו הודו וסין. ועל כן, יכול להיות שהבעיות שלהם הן במידה רבה צפויות להיות, ואולי הן כבר עכשיו, גם הבעיות שלנו.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

תגובה אחת עבור זהירות, מיתון לפניך
  1. […] כך שגם אם כרגע זה נראה לא כל כך ריאלי, יכול להיות שבמידה והקיפאון המתמיד בכלכלות המערב יימשך, יום אחד יתעוררו אזרחי ארה"ב […]


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *