החלוקה המעמדית החדשה – המכון לרפורמות מבניות

בשנים האחרונות אנחנו עדים בישראל לשני תהליכים משמעותיים בשוק הדיור. מצד אחד, מחירי הדיור עלו בצורה אסטרונומית בשנים האחרונות, הרבה מעל עליית המחירים הכוללת במשק. מצד שני, שיעור הבעלות על דירות בישראל נמצא בירידה מתמדת מ-73% ב-1995 לפחות מ-68% ב-2012. בנוסף, הריכוזיות בבעלות על דירות נמצאת בעלייה מתמדת. כתבתי כאן בעבר על הבעיות המבניות שקיימות במשק שבו קיים שיעור בעלות גבוה על דירות והמדינה מעודדת את תושביה לרכוש ולגור בדירה בבעלותם. למי שמתעצל, הנה תקציר הפרקים הקודמים: הטעונים המרכזיים נגד עידוד הבעלות על דיור הם קשיחות בשוק העבודה (אנשים לא מחליפים עבודות אחרי שהם קונים דירה בבעלותם), הסטה של החיסכון במשק להשקעות פחות יצרניות (משקיעים במלט וברזלים במקום במו"פ ובתעשייה יצרנית) והגדלת הסיכוי לבועות נדל"ן ואשראי (כי אנשים נוטים לקחת הרבה הלוואות על מנת לקנות דירה). בפוסט הזה אני רוצה להתווכח עם עצמי ולטעון שאולי למרות כל מה שכתבתי בפוסט הקודם, יש משהו טוב, אפילו טוב מאוד בכך שלכולם יהיו דירות.

ואת הטעון שלי אני רוצה לבסס על הגרף הבא:

בעלות ואי-שוויון

קשר שלילי מובהק בין אי-שוויון בעושר לשיעור הבעלות

מה שאנחנו רואים בגרף (מתוך המחקר הזה) זה את הקשר בין שיעור הבעלות על דיור לבין אי-שוויון בעושר בקרב המדינות באירופה. כפי שאתם רואים בגרף, הקשר הוא שלילי ומאוד מובהק. דהיינו, במדינות בהן שיעור הבעלות על דיור הוא גבוה, כמו ספרד למשל, האי-שוויון בעושר הוא קטן יותר. על מנת להבין למה זה קורה והאם זה חשוב, צריך להסביר מהו אי-שוויון בעושר ואיך הוא שונה ממדדי האי-שוויון הרגילים שאנחנו מכירים.

עושר לעומת הכנסה

ב-99% מהמקרים כשמדברים על אי-שוויון מתייחסים לאי-שוויון בהכנסות כגון שכר, קצבאות, דיווידנדים ושכר דירה. לעומת זאת, אי-שוויון בעושר מודד את הפערים שקיימים בנכסים כמו דירות, מניות, פנסיה ונכסים בעלי ערך נוספים שיש בבעלותנו. בכלכלית נוהגים לכנות את ההכנסות כ"זרם" ואת הנכסים כ"מלאי". תחשבו על אמבטיה וברז פתוח עם מים זורמים לתוכה שהמים בתוך האמבטיה הם הנכסים שלכם והמים שזורמים לתוכה הם ההכנסות. עד היום רוב הדיון סביב האי-שוויון עוסק בזרם ההכנסות משתי סיבות עיקריות: אחת טכנית ואחת מהותית. הסיבה הטכנית היא שהרבה יותר פשוט למדוד נתוני הכנסות – יש סקרי הכנסות גדולים ברמת המשק ונתונים ברמת פרט בביטוח לאומי ואצל רשויות המס. לעומת זאת, נתוני הנכסים שקיימים היום הם מוגבלים למדי. בישראל למשל, נעשה ב-2013 סקר נכסים ראשון מזה 50 שנה ולרשויות אין נתונים טובים על מלאי הנכסים שבבעלותם של אזרחי המדינה. המצב הזה לא שונה מהותית בחלק גדול של המדינות האחרות.

הסיבה השנייה והיותר מהותית היא הטענה (השנויה במחלוקת) שהפערים בהכנסה תופסים מימד יותר חשוב של שוויון בהזדמנויות שקיים בחברה. הרי הכנסות מגלמות בתוכן את חלוקת הפירות בשוק העבודה (שכר) ואת המדיניות הממשלתית בנושא (קצבאות ומסים) וזו הדרך הנכונה לבחון את השוויון בהזדמנויות שקיים בחברה.

אחרי שהבנו מה מודד האי-שוויון בעושר, זה די ברור למה יש מתאם שלילי בין שיעור בעלות על דירות לבין פערי עושר. בעוד ניירות ערך, לדוגמא, מרוכזים הרבה פעמים בעיקר אצל העשירים ביותר, הרי שדירה היא פעמים רבות הנכס היחיד של כל האנשים הלא עשירים ולכן במדינות בהן לרוב האנשים יש דירות (כמו ספרד), גם ישנו שוויון גבוה יותר בעושר.

אם כך, על פניו מדובר בממצא טריוויאלי. זה הזמן להסתייגות: נניח שתי מדינות דומות מאוד שההבדל היחידי בין תושביהן הוא היחס שלהם לבעלות על דירה. במדינת רכושלנדיה האזרחים רואים בקניית דירה ערך עליון ולכן מפנים את החסכונות שלהם (וגם של ההורים שלהם) לרכישת דירה ברגע שהם יכולים. במדינה השניה, נקרא לה שכירלנדיה התושבים פחות מודאגים מכך שתהיה דירה בבעלותם, הם מעדיפים לגור בשכירות ולהשקיע את החסכונות שלהם באפיקי השקעה אחרים שמניבים תשואות טובות. על פניו וסטריס פרבוס לא אמור להיות הבדל ברמות האי-שוויון בעושר בין שתי המדינות האלה. מה שאמור לקרות הוא שהנכסים של תושבי רכושלנדיה יהיו הדירות ואילו הנכסים של תושבי שכירלנדיה יהיו מניות ונכסים פיננסיים אחרים, אלא שכפי שראינו מהגרף למעלה לא כך הדבר. במדינות בהן שיעור הבעלות הוא נמוך יותר, האזרחים שאין בבעלותם דירה לא מחזיקים ביותר חסכונות או ניירות ערך באופן ששומר על אותה רמה של פערי עושר לעומת מדינות אחרות. אם כך, מהי הסיבה לפער?

אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו, אבל יש כמה ספקולציות. ראשית, יכול להיות שבמדינות רווחה כמו גרמניה או הארצות הסקנדינביות שיעור החיסכון הוולונטארי של הפרטים הוא נמוך יותר מכיוון שהם יודעים כי בבוא העת המדינה תדאג להם לקצבת זקנה מכובדת והסדרי דיור ראויים ולכן ניתן להוציא חלק גדול יותר מההכנסה על צריכה.  עוד סיבה אפשרית לפער בנכסים בין מדינות עם שיעור בעלות גבוה לשיעור בעלות נמוך היא שבמדינות בהן אנשים נוטים לקנות דירה, הכסף שמופנה לרכישת הדירה לא מגיע על חשבון החיסכון באפיקים אחרים (שוק ההון), אלא על חשבון התצרוכת השוטפת. זו השערה מעניינת כי אם היא נכונה, אזי יש לה שתי משמעויות מרכזיות: ראשית, במדינות עם שיעור בעלות נמוך רמת החיים השוטפת של חלק גדול ממשקי הבית גבוהה יותר מרמת החיים של משקי בית מקבילים במדינות עם שיעור בעלות גבוה. ושנית, זה אומר שבטווח הארוך הפערים בעושר הנכסי במדינות עם שיעורי בעלות נמוכים הם גבוהים יותר ממדינות עם שיעורי בעלות גבוהים (כמו בגרף למעלה). אגב, החוקרים הגרמנים בודקים את הנקודה האחרונה והם אכן מוצאים שחלק גדול מהפערים בעושר בין מדינות מוסברים ע"י העובדה שבספרד לחלקים גדולים מהאנשים שנמצאים במעמד ביניים ומטה ישנה דירה בבעלותם, בעוד שבגרמניה התופעה הזו הרבה פחות שכיחה וחלקים גדולים מהאי-שוויון בעושר מוסברים ע"י הפערים בחצי התחתון של ההתפלגות.

האם צריך לעודד את חלום הבעלות האמריקאי?

האם צריך לעודד את חלום הבעלות האמריקאי?

כמובן שאחרי שאמרנו את כל זה השאלה המרכזית היא למה זה בכלל משנה. האם פערים גדולים בעושר זה משהו שאנחנו צריכים להיות מודאגים ממנו, או שמא, מה שחשוב באמת אלה רק הפערים בהכנסות? זו שאלה חשובה ביותר כי אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית (ואנחנו צריכים להיות מודאגים מפערים בעושר), אז אולי יש מקום למדיניות ממשלתית שמעודדת את האזרחים להפוך לבעלי בית ולנסות באופן מוצהר להגדיל את שיעור הבעלות על הדירות שקיים במדינה, מדיניות עם השלכות נרחבות על חלקים גדולים מחיינו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *