הדבקות העיוורת באמונת השוק החופשי עומדת לפגוע בנו שוב. הרפורמה המתקרבת בשוק האשראי יכולה להביא עמה בשורה אמתית לאזרחי ישראל אך כמו תמיד, נראה שקובעי המדיניות מסרבים לראות לטווח הארוך, ושוב הולכים להעביר משאב ציבורי יקר לידיים פרטיות.

בשנת 2011 התכנסה ועדה ממשלתית במטרה לבחון את העדר התחרותיות בשוק הבנקאות והאשראי בישראל. כחלק מהמלצות הדו"ח הסופי של אותה ועדה ניתן למצוא את הקמתו של מאגר תעודת זהות בנקאית אישית אשר תכיל נתונים פיננסיים כלליים של כל האזרחים בארץ.

בקיץ 2014 הוקמה ועדה בין משרדית נוספת "לשיפור המערכת לשיתוף נתוני אשראי בישראל". בניגוד למודל המוגבל של תעודת הזהות הבנקאית, הוועדה הנוכחית המליצה על הקמת מערכת שיתוף נתוני אשראי מלאה הכוללת מידע אישי על כל אזרח על אודות ההלוואות השונות שלקח והיסטוריית התשלומים שלו. ניתן לומר שממשלת ישראל החליטה לסגור את הפער הקיים בנושא זה ביננו לבין מרבית מדינות העולם המערבי ולהקים מערכת כוללת ושקופה אשר תאפשר דירוג אשראי אישי לאזרחי ישראל.

בבסיס הרעיון לשיתוף נתוני אשראי עומדת התפיסה כי חוסר ההיכרות בין הבנק ללקוח גורם לבנק לגבות ריבית גבוהה יותר על הלוואות כפיצוי על הסיכון הטמון בכך שהלקוח לא יחזיר את ההלוואה. היכרות של הבנק עם דפוסי ההתנהגות שלנו בעבר בנושא הלוואות והתנהלות פיננסית, יכולה לתרום לבנק לבצע הערכת סיכונים מחושבת ולתמחר את ההלוואה באופן אופטימאלי לכל אחד ואחד מאיתנו. לכן, ההערכה היא ששיתוף בנתוני האשראי יתרום להורדת מחירי האשראי עבור רוב האזרחים. מטרה נוספת בצעד זה היא הסרת חסמי תחרות מהענף. כיום, בהעדר מאגר מידע מרכזי, אוסף כל בנק את המידע על לקוחותיו באופן פרטי ועושה בו שימוש לצרכיו. במציאות שבה שני הבנקים הגדולים מחזיקים מעל ל-50% מסך האשראי הפרטי הניתן בישראל, נהנים שני הבנקים הללו ממידע חיוני ביותר שאינו נגיש לשאר השחקנים בשוק שנותן להם יתרון עצום. פתיחת המידע תאפשר לכל לקוח לעבור בנק עם ההיסטוריה שצבר ולהמשיך ליהנות מהתנאים הכרוכים בכך (ריביות נמוכות, אשראי גבוה, עמלות נמוכות וכו').

כיום בישראל קיימת מערכת מוגבלת אשר הוקמה בשנת 2002 תחת חוק שירות נתוני אשראי. החוק כיום קובע חובת דיווח על מידע שלילי בלבד. כלומר, כיום מחויבים הבנקים והגופים הממשלתיים לדווח על לווים שאינם עומדים בתשלומים וצברו חובות משמעותיים. את המאגר כיום מנהלות שתי לשכות אשראי פרטיות (BDI ו Dun & Bradstreet), להן יש רישיון לאסוף את המידע ולמכור אותו לכל גוף שירצה. בנוסף קובע החוק שניתן להעביר מידע חיובי אודות לווים באופן וולונטרי. עיון במטרות החוק המקוריות מגלה חפיפה עם מטרות הקמת מאגר נתוני האשראי-הוזלת מחירי האשראי ועידוד התחרות. עם זאת, אנו יודעים שהחוק לא מימש את ייעודו ושלא במפתיע, הבנקים לא מיהרו למסור מידע באופן וולונטרי. כתוצאה מכילים המאגרים הפרטיים רק מידע שלילי אשר חייב החוק להעביר ולכן הוא מצומצם ביותר ומכיל מידע על 10% מהאוכלוסייה בלבד.

יתכן שזו הסיבה שבגללה המלצות הוועדה כוללת באופן חד משמעי חובת העברת מידע פיננסי למאגר. מכיוון שכעת הציפייה היא למאגר משמעותי בהרבה שיכלול מידע על כלל האוכלוסייה, דנה הוועדה בשאלה מי יקים וינהל את כל העסק הזה, כאשר המבנה מתחלק לשתי פונקציות מרכזיות – איסוף ושמירת המידע מחד ועיבוד ומכירת המידע לבנקים.

האפשרויות אותן בחנה הוועדה הן הקמת מאגר פרטי, ציבורי או שילוב של שניהם. מאגר במבנה פרטי משמעותו כי שוק שיתוף נתוני האשראי מורכב מלשכות אשראי פרטיות אשר מתחרות הן על איסוף המידע והן על מכירתו לבנקים, בדומה למערכת בארצות הברית. במערכת כזו, לכל חברה מאגר משלה והעברת המידע הינה וולונטרית (כלומר, לא מתוקף חוק) מתוך הרעיון שגוף שרוצה לקבל מידע צריך גם לתת. הוועדה שוללת את התכנותו של מבנה זה מתוך ההערכה שמבנה השוק הישראלי יוביל למונופוליזציה בהעדר פיקוח הדוק. בהתחשב בכישלון החוק הקיים שבנוי בצורה דומה, יש לשמוח שהוועדה ממליצה על שינוי בעניין זה.

המבנה השני הנידון הינו מאגר ציבורי. במבנה זה יהיה מאגר מרכזי אחד בבעלות ציבורית. הגוף המנהל ממלא את שני התפקידים- איסוף ושמירת המידע והפצתו. לא ברור מה יהיה עתידן של שתי לשכות האשראי הפרטיות הקיימות כיום בישראל במקרה זה אך אין הוועדה מתייחסת למבנה הציבורי כאפשרות של ממש. הטיעון הרשמי שעל בסיסו נשלל הרעיון הציבורי הוא שהקמת מאגר ציבורי יוביל לרמת שירותים נמוכה שלא תאפשר לשחקנים קטנים או חדשים להפיק מהם תועלת ובכך תשאיר את היתרון בידי הבנקים הגדולים. מילא.

לבסוף מחליטה הוועדה להמליץ על מבנה היברידי הכולל הקמתו של מאגר מרכזי, שחובת העברת המידע אליו תעשה על פי חוק. הנימוקים לכך כוללים הוזלת עלויות כתוצאה מיתרונות לגודל ושיקולים של אבטחת מידע תוך השארת מקום לשוק המתחרה על מכירת המידע לבנקים. כלומר, איסוף המידע ואגירתו ייעשו על ידי גוף מרכזי אחד, והפצתו תעשה על ידי חברות פרטיות שיקבלו גישה למאגר המרכזי.

diagram

לכאורה זה נשמע שהמודל ההיברידי מציע שילוב בין הציבורי לפרטי אך הלכה למעשה, תחת רטוריקה ארגונית אנו שוב עדים להפרטה של שירות חיוני. על פי דו"ח הוועדה, החברה שתהייה אמונה על יצירת המאגר המרכזי תיבחר ככל הנראה במכרז, וזו סיבה לא רעה לדאוג, בהתבסס על לקחי העבר. במקרה אחד, שצריך להדליק נורה אדומה ונחשף רק לאחרונה על ידי צ'יקו מנשה התגלה כי חברת מלם מערכות מחזיקה כיום באופן בלעדי מידע המאפשר את חישוב השכר במגזר הציבורי. המידע הועבר למלם בשנות ה-90 במהלך הפרטת שירות חישובי השכר במגזר הציבורי ונשאר בידיהם מאז ועד היום. המאגר מאפשר לחברה להיות הספקית היחידה שירות זה, ללא כל אפשרות להציאו למכרז. מקרה שני, אשר נחשף על ידי האגודה לזכויות האזרח, הוא מאגר המידע של רשם החברות הכולל מידע על כלל החברות העסקיות הרשומות במשק, אשר הועבר לידי אותן שתי החברות הפרטיות שהוזכרו לעיל כמועמדות לשמש לשכות דירוג אשראי – BDI ו-Dun & Bradstreet. המידע הועבר בתחילת שנות ה-90 על מנת להפוך את הליך הנגישות למידע ליעיל יותר אך כיום עושות החברות האלו שימוש עסקי במידע זה השווה מיליוני שקלים ומשרדי הממשלה תלויים במאגרים של החברות הפרטיות לצורך קבלת מידע עסקי.

עם זאת, אין להאשים חברות פרטיות על כך שהן רוצות להרוויח. האשם היחידה הוא בממשלה שבשנות ה-90 הפריטה בכל מחיר חלקים גדולים מהשרותים הציבוריים. אם כך, אין סיבה שגם החברה שתבחר במכרז להקים את מאגר האשראי המרכזי ולשמור עליו, לא תעשה כל שביכולתה כדי לשמור את הנתונים אצלה לצרכים עסקיים עתידיים או שתחזיק את המדינה כשבויה שלה ולא תאפשר החלפתה במכרז בעתיד. הרי זה מה שמצופה מחברה פרטית, להרוויח.

נוסף על כך, צריך לא לשכוח שהעברת המידע מהבנקים למאגר תהיה בגדר חובה. לא ברור למה קבעה הוועדה שניהול ממשלתי יוביל לרמת שירותים נמוכה בעוד שחברה פרטית שתבחר לנהל את המאגר תתן שירות טוב? הרי לחברה כזו לא יהיה כל תמריץ לתת שירותים ברמה גבוהה – כי למעשה היא תהיה מונופול שמקבל לידיו את המידע הפיננסי על פי חוק. ומה עושים על מנת שמונופול זה לא ינצל את כוחו לרעה? מטילים עליו רגולציה הדוקה בתנאי המכרז. וכל זה בשביל מה? בשביל שיהיה "שוק תחרותי", כלומר- שהחברות שאמונות על הפצת המידע יוכלו לקבלו במחירים שמעודדים תחרותיות.

אם כך, הוועדה שכתבה את הדו"ח מכירה בעובדה שמבנה השוק בישראל אינו מאפשר התפתחות של שוק שיתוף נתוני אשראי תחרותי. מכאן, ההחלטה על הקמת מאגר מרכזי היא החלטה נכונה ואכן עשויה להיטיב עם אזרחי ישראל. יחד עם זאת, על מנת להימנע משגיאות העבר, יש לנהל מאגר זה באופן ישיר על ידי גוף ממשלתי, למשל באגף ייעודי בבנק ישראל, ולא להוציאו למכרז. כי צעד כזה עלול להוביל, שוב, להפקעת משאב ציבורי יקר מידי הציבור ולהוביל בסופו של דבר לפגיעה בנו, האזרחים.

תגובה אחת עבור ההפרטה הכושלת הבאה
  1. […] שכן מדובר באיסוף מידע אישי רגיש שיש חובה למוסרו. יש חשש שהזכיין ישמור את המידע שייאסף לצרכים עסקיים עתידיים […]


[למעלה]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *